אינדינגב 2009 – לייב בלוגינג

• יום ו, 16.10.09, 8:40
• |
• הופעות
• |
• 26 תגובות

עדכון: עכשיו גם עם תמונות!

אם הכל דופק כמו שצריך והטרמפ שלי לא הבריז לי, ברגעים אלו אני אמור לצאת לפסטיבל אינדינגב. בהמשך היום, אני מקווה, יעלו כאן עדכונים חיים מפסטיבל אינדינגב, שיתפרסמו במקביל גם בבלוג אינדילייב, הלא הוא הבלוג הרשמי של הפסטיבל (כל זאת בהנחה ולא יהיו תקלות טכניות לא צפויות, כמו בעיות אינטרנט או שיכרות קשה מידי). אז תחזרו לרפרש, כדי לקבל דיווחים ישירות מהשטח. יהיה קצת מבולגן, יהיה אפוף אלכוהול ומלא שגיאות הקלדה. אבל אם נתקעתם בבית, זה בטוח יותר טוב מכלום, לא? 🙂

יאללה, ריפרש!

עדכון: הפסטיבל הסתיים, והפוסט סודר מחדש לקריאה ברצף כרונולוגי.
פוסט סיכום תמציתי יותר יעלה בתקווה בימים הקרובים.

יום שישי

13:00

וואו, חם פה. באמת. אין לכם מושג עד כמה. כי אם יש לכם – כנראה שאתם לא יושבים בבית וקוראים את זה, אלא נמצאים כאן ונשרפים לאט תחת השמש הקופחת.

אבל זו לא הסיבה היחידה שבגללה חם פה – בנוסף לחום השמש, יש פה גם את המוזיקאים הכי חמים בארץ, והרבה מאוד חום אנושי שעוטף את כל הפסטיבל ומשווה לו תחושת קהילתיות. המארגנים של אינדינגב, יש לומר, יודעים איך לעשות את זה. זה הורגש היטב בקמפיין לקראת הפסטיבל, זה מורגש שבעתיים עכשיו, בזמן הפסטיבל. תסתכלו על הטוויטר של הפסטיבל, שמעלה טוויטים שבאי הפסטיבל כותבים בעצמם. תעיפו מבט בבלוג של הפסטיבל (שבו מתפרסמים גם חלקים ממה שאני כותב כאן), כדי לראות איך זה נראה בשטח. אנשים פה שמחים לתרום לפסטיבל, וזה לא משנה אם הם המארגנים, המוזיקאים, התקשורת או הקהל. לפחות עכשיו, כשהפסטיבל ממש בתחילת יומו הראשון, זה מרגיש כמו פסטיבל של כולם.

רק הגעתי והתמקמתי. דיווחים על הופעות יופיעו פה לאט לאט במהלך היום, בהנחה ומידת האלכוהול והאדרנלין בדם יאפשרו את זה.

14:30

גדול פה. מכל בחינה. המתחם גדל, הליינאפ גדל, הבמות גדלו, הקהל גדל, והפסטיבל גדל. התבגר אפילו, אולי. מוקדם לומר. מהר מאוד מגלים שהפסטיבל יוצר תחושה סכיזופרנית קשה. מאז ימי רחוב סומסום לא שמעתי ראיתי כל כך הרבה אנשים עם פרצוף שאומר "אבל אני רוצה להיות שם!". בניגוד לשנה שעברה, אז הייתה במה מרכזית ובמה קטנה ואקוסטית, הפעם יש שתי במות גדולות ומלאות בכל טוב. וכך יוצא שהפסטיבל מאמן היטב את שרירי הרגליים. אני פה רק שעה, אבל כבר הספקתי לעשות את הדרך בין הבמות כמה פעמים.

הגעתי ישר להופעה המשותפת של סמטת פחם וחיה מילר, שחלקו מתופף מעט שיכור, אך אימתני כקית' מון בהתקף אפילפסיה (גילוי נאות – המילרים חברים שלי. כמה חברים? בפסטיבל חוצמזה הם השאילו לי אוהל. זה כמה). כתבתי בעבר שחיה מילר להקה מעולה, אך שחסר לה קצת גיוון בסאונד. החיבור עם סמטת פחם סיפק לה את הגיוון הזה. קצת נגיעות סקסופון, קצת קלרינט, עוד שירה. הופעה מעולה, וקוסטה הסולן תפס הרבה אנשים בקהל ממה שראיתי.

רצתי מהר להופעה של צנזורה, הספקתי לתפוס את סוף ההופעה שלהם. אחרי שיר שהוקדש לקרן פלס, הם פנו לקהל: "יש מניין לפוגו?", ומיד פצחו בקטע רוק Fאנקי כיפי. גם פה הסולנית התבלטה, עם attitude מגניב למדי. סימנתי לעצמי לבדוק אותם כשאגיע הבייתה.

[Brain Candies]  כבר מהממים את הקהל ברקע, ואני חייב לרוץ להופעה הבאה. בינתיים צל"ש למארגנים: טפטפות מעל הקהל זה גאוני. הצעה לשיפור: לתלות את הליינאפ של הבמה הראשונה ליד הבמה השנייה ולהיפך, כדי להקל על הסכיזופרנים.

16:00

רגע משעשע: Wet Bandits מסיימים שיר, ולפתע נשמעת צרחה נוראית – בבמה השנייה, פלישת חוטפי הגופות עושים סאונדצ'ק, ובן טברסקי כנראה בודק שהמיקרופון עובד, וגם מצליח להזיז אותי לבמה שלו על הדרך. "חוצמזה זה פסטיבל נורא רגיש", טברסקי יורה חץ לפסטיבל הקודם, שלא אירח הופעות Pאנק, "הם נורא מפחדים על הציוד שלהם". הוא מקדיש את ההופעה לקין והבל 90210, שביטלו ברגע האחרון (ידיעה שהגיעה זה עתה – טוענים שקין והבל כן יופיעו בסוף במפתיע) ופינו את המשבצת לחוטפי הגופות, ופוצח ברצף שירי Pאנק מהסוג הניאנדרטלי (זו מחמאה, אגב).

טברסקי משתולל על הבמה, וכשהוא בא לרדת לקהל, הוא נתקל בהפתעה – השנה הבמה שודרגה, והוקפה במחיצה בלתי עבירה בין הקהל ללהקה. באין יכולת לקפוץ על הקהל, הוא משנה טקטיקה, ומתחיל לזרוק חול לכל עבר. מצחיק, Pאנקי, רוקנרולי, אבל ברגע שנכנס לי חול לבירה החלטתי שהספיק לי.

עוד מהברקות הפסטיבל – תוכניה מיניאטורית בשקל באדיבות חבורת שוודינביטר שכוללת איורי אילוסטרציה הזויים לאמנים השונים שמופיעים.

22:00

נדמה לי שזה היה דוד פרלוב שהסתכל פעם על עוגה והעלה את השאלה הנצחית: לצלם את העוגה, או לאכול אותה? קשה לעדכן בלוג בזמן פסטיבל. כל מילה שמוקלדת שווה כמה תווים שהאוזן לא תשמע לעולם, ובפסטיבל כל כך כיפי, פשוט חבל לפספס.

אז נכון, שמעתי כבר מכמה אנשים ש"נחמד פה, אבל עוד לא הייתה אף הופעה מדהימה". אבל זה מעיד רק על שני דברים: שהאנשים האלה לא מבינים שהאווירה כאן יותר גדולה מכל ההופעות גם יחד, ושהאנשים האלה כנראה לא היו בהופעה של נדב אזולאי.

אנחנו צריכים להנות מאזולאי כל עוד הוא מופיע בפסטיבלי אינדי. כי זה לא יימשך עוד הרבה זמן, אלא אם יזמינו אותו להיות ההדליינר. האיש מתפוצץ מכשרון. "לקח לי הרבה זמן להבין שלחצתי על הגז ולא על הבלמים", הוא שר ב"בצד של הרעים", ולוכד במילים פשוטות וקולעות מצב נפשי מורכב שכולנו מכירים, אבל לא ידענו לנסח כל כך טוב. לצידו גיל נמט, "התמנון האיטר" כפי שאזולאי מכנה אותו – יד אחת על התופים ויד שניה על הקלידים, מנגנת תפקידי בס. תענוג. לאיתי בלטר, שהופיע איתם, פחות התחברתי.

בצד השני של העולם גלעד כהנא עולה. על העצבים, הכוונה. דעתי עליו לא השתנתה מאז הפסטיבל הקודם, אפילו שהפעם הוא אירח את עמית ארז הנהדר. מילא. את כהנא אני כבר כנראה לא אבין בגלגול הזה, אבל עם דבר אחד הסכמתי איתו: "אתם הקהל הכי טוב שיש בישראל!". מעבר לברנז'ה ולכנופיית לבונטין-אוזןבר הרגילה, פגשתי פה אנשים מכל מעגל בחיים שלי בערך. הם לא שמעו אינדי, אבל הם שמעו על אינדינגב. די מגניב.

ומדוכן הקומיקס הסמוך בקשו ממני לכתוב: "קשקושי תחת הפתיעו בגליון מרענן, מרנין, חמוד, סקסי, מצחיק וגס רוח. גועל נפש של דבר, תקנו". חוץ מה"מרענן, מרנין, חמוד וסקסי", אני מסכים עם הכל. בעיקר עם ה"תקנו".

יום שבת

11:00

"אח, איזה בוקר טוב!", אומר יהוא ירון. הוא לא על הבמה – הוא בקהל, מקשיב למיכל לוטן שפתחה את היום השני בבמה הראשונה. והוא צודק. פתיחה מושלמת ליום חדש, עם שילובים מגניבים של ג'אז, בלוז, ג'אנגל, גיטרה קלאסית שנשמעת כמו פנדר רודס, אורי זליג המעולה והמקורב לכותב שורות אלו על התופים, ומקס אולארצ'יק, שזה תמיד נחמד. בשיר Be Bossa, כשמיכל שרה בקולה המרגש “Be the sun”, נפתחו ארובות השמיים, או ליתר דיוק הטפטפות שמעל לקהל, וגשם מלאכותי החל לרדת. לא נותר אלא לעצום עיניים ולהיבלע בתוך הרגע הקסום הזה, שבא כקונטרה ללילה סוער במיוחד.

בליל אמש, בסוף ההופעה המצויינת של [Midnight Peacocks] וערן צור, קרה משהו לא צפוי. מסתובבות גרסאות סותרות לגבי רצף האירועים המדוייק, אך על שלוש נקודות ציון אף אחד לא מתווכח: תמונה א': איתן רדושינסקי מנגן בבס שלו בתוך הקהל. תמונה ב': מישהו בקהל מטיח את הבס של איתן ברצפה ושובר אותה. תמונה ג': איתן עצמו חוזר עם הבס לבמה וממשיך לשבור אותה. התוצאה: גיטרת בס שבורה ומגבית מאולתרת בקרב הקהל כדי למזער נזקים. הדעות חלוקות לגבי מי יזם את המעשה, אותו אדם בקהל או איתן בעצמו, והאם ההשתתפות של איתן עצמו במעשה הייתה פרץ רוקנרולי טהור או התקף זעם על הנזק שכבר נעשה. מה שבטוח – מי שרצה רוקנרול, קיבל רוקנרול. פיט טאונסנד היה גאה.

עדכון (19.10.09): איתן ממש לא היה קשור לשבירת הבס. הסיפור המלא – כאן.

נקודה מאכזבת אחת: כלים חד פעמיים בדוכני האוכל. אוקי, הפסטיבל גדל, אבל גם שנה שעברה הוא לא היה קטן, ואז כן השתמשו בכלים רב פעמיים.

רגע למזכרת: ב-4 וחצי בבוקר, אחרי שכולם כבר הלכו לישון, מתן נויפלד עדיין מסתובב בשטח ומנקה את המתחם. שמישהו יגיד לו ללכת לישון מידי פעם. הוא הרוויח את זה ביושר.

14:30

אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו אינגה דינגו.

חוויה דתית.

23:00

האמת שאחרי האירוע התרבותי המכונן שנקרא אינגה דינגו כבר חשבתי לחתוך מהפסטיבל, מתוך מחשבה שכל הופעה נוספת סתם תחוויר לעומתם. אחר כך קצת נרגעתי והחלטתי להישאר לפחות למפגש הפסגה של יהוא ירון, רות דולורס וייס והאחים רמירז, ומשם כבר התגלגלתי ללהישאר בפסטיבל עד סופו (שורות אלו כבר נכתבות מהבית). וההופעה הזו סיפקה לפסטיבל עוד שיא לרשימת השיאים הארוכה, אחרי דינגו ותעני אסתר שאירחו את כהן@מושון ואת הנשפנים של גיליאם.

זה היה ליהוק גאוני: תמיד חשבתי שלאחים רמירז, המגניבים למדי, חסר בס וזמר מוצלח יותר. תמיד חשבתי שדולורס וייס, חרף כשרונה, היא טיפה מונוטונית ונטולת חדווה. ויהוא – נו, אין לי מילה אחת רעה לכתוב עליו, הוא מעולה בכל מצב. אבל החיבור בין כולם פתר לשניים הראשונים את הבעיות, וסיפק ליהוא הרכב מנצח. בביצוע ל"נמלים" ניקוו לי דמעות בעיניים מרוב אושר.

והנה הלייב בלוגינג הראשון שלי הסתיים. מה למדתי? שלכתוב בזמן פסטיבל זה קשה ובא על חשבון הרבה מוזיקה, אבל שיש בזה משהו מאוד מספק, לתרגם את הרגעים האלו למילים שניה אחרי שהם מתרחשים. מצד שני, הפוסט הזה ארוך בטירוף, ורחוק מלכסות את הפסטיבל כולו, כך שאולי הוא לא בא במקום פוסט סיכום רגיל וממוקד יותר. דבר אחד בטוח – אינדינגב 2009 התעלה על כל הציפיות וריסק את כל החששות, עם פסטיבל בלתי נשכח.

תגיות: Midnight Peacocks, אורי זליג, אינגה דינגו, אינדינגב, איתי בלטר, איתן רדושינסקי, בן טברסקי, גיל נמט, גלעד כהנא, האחים רמירז, חיה מילר, טוויטר, יהוא ירון, כהן@מושון, לייב בלוגינג, מיכל לוטן, מקס אולארצ'יק, מתן נויפלד, נדב אזולאי, סמטת פחם, סתו בן שחר, עמית ארז, פלישת חוטפי הגופות, צנזורה, קהל, קוסטה קפלן, קין והבל 90210, קשקושי תחת, רות דולורס וייס, תעני אסתר

אז מה, יש לך מה לומר? לא בריא לשמור בבטן. אפשר גם לשלוח טראקבק, מה שזה לא אומר.

...ובאותו עניין:

• מלאים מצוות כרימון – שי לחג - (שנה טובה! שי לחג לקוראי הבלוג מחכה בהמשך...) למה בעצם החלטתי לעשות ספיישל על רימון לראש השנה? הכל ה...
• מוזיקה אלטרנטיבית, מציאות אלטרנטיבית - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 23.10.09) המוזיקה הישראלית עוברת שינוי. גלגלצ משמיעים שירים באנגלית, מוזי...
• אינדינגב 2009 – דד טיירד בלוגינג - קיצור תולדות פסטיבלי 2009: יערות מנשה לא הביא קהל ואג'נדה. חוצמזה 3 היה מעט חיוור ומיינסטרימי. הלם כ...
• ימין ושמאל, רק רוק אנד רול - מרחבים. אדמה. שמיים. 3 עצים. מאות אוהלים. הרבה יותר מידי שוטרים. 2 במות. לפחות 2500 צעירים. יותר מ-4...
• דיה אשכרה חיה באטליז עם אינגה - עוד מקבץ סקירות קצרות על הופעות טובות שראיתי לאחרונה ושמות ששווה לשים לב אליהם. והפעם בתוכנית: "חיה ...