על מה הביקורת?
יום ב, 8.12.08, 10:38 
לפני שבוע נתקלתי בחבר, מוזיקאי מוכר מקו התפר שבין האינדי למיינסטרים, שגילה בדיוק שאני כותב גם ב"תרבות מעריב". לאחר שהוא סיים לפרגן, הוא עבר לנזוף בי על הביקורת שכתבתי שם על עלמה זהר לפני כמה שבועות. הוא אמר שהשתמשתי בעלמה זהר כדי להעביר טענה עקרונית על סצינת המוזיקה, ושבכך עשיתי לה עוול. שבמקום להתייחס אליה ואל המוזיקה שלה, הכללתי אותה בתוך תופעה, ובכך רידדתי את עבודתה ונפלתי לקלישאות של מבקר מוזיקה (דברים דומים נכתבו בתגובות לביקורת, בהודעה של המגיב איש הפלסטיק).
וזה לא שאותו חבר הוא מעריץ גדול של עלמה זהר, כמו שהוא מוזיקאי שגם עליו נכתבו בעבר דברים דומים, והוא יודע איך זה מרגיש כשמבקר בוחר לרדת עליך לא דרך פוקוס על המוזיקה שלך, אלא דרך הקונטקסט התרבותי שבו היא נוצרת. הוא אמר שזה מעליב.
התופעה עליה כתבתי – הבוסריות המצערת של מה שמשווק לנו כסיפורי הצלחה – היא תופעה בעייתית שחשוב להתייחס אליה בתקשורת, בתקווה שהביקורת עליה תחלחל גם אל מקבלי ההחלטות (בן שלו מ"הארץ" נגע אף הוא בנושא לאחרונה בביקורתו על אמילי קרפל). אבל לפני הכל, אני מרגיש צורך להתנצל בפני עלמה זהר, למקרה שהיא תיתקל בבלוג הזה ביום מן הימים. מאוד השתדלתי לאורך הביקורת להבהיר שאין לי דבר וחצי דבר נגדה, ושלהיפך – שאני חושב שהיא מוכשרת מאוד, ומקווה שהיא תנצח את השיטה, כי אני שמח שיש יוצרים מיוחדים כמוה במיינסטרים, ובכלל. ובכל זאת, מעבר למקרה הפרטי, יש פה (איך לא) עניין עקרוני שאני תוהה לגביו.
אני זוכר איך כנער מתבגר באמצע שנות התשעים הייתי עט על "תרבות מעריב" מידי יום שישי ומדפדף לביקורת הקולנוע של אסף ציפור (תסריטאי "החמישיה הקאמרית" בין השאר). הביקורות שלו לרוב היו בעלות ערך אמנותי רב יותר מהסרטים עליהם הוא כתב. הטורים שלו לאו דווקא גרמו לי להבין אם סרט מסויים הוא טוב או לא, אבל הם כן גרמו לי לחשוב. הדגים שנעטפו בעיתון הזה זכו לעטיפה אינטליגנטית במיוחד.
קטונתי מלהשוות את עצמי לציפור, או אפילו לגוזל, אבל כשאני כותב ביקורת, גם אני משתדל במידת האפשר להתעלות קצת מעל להופעה הספציפית שאני רואה, ולהנפיק טקסט שיהיה בו עוד משהו מעבר. זה יכול להיות ניתוח מגמה או מחשבה על הקשר תרבותי מסויים או אפילו סתם אסתטיקה מיוחדת בטקסט, שנותנת לו ערך מוסף. בביקורות שאני כותב בבלוג, שהוא מדיום מיידי שנצרך מהיום להיום, אני פחות מקפיד על זה, בידיעה שבפוסטים של היום עוטפים מחר דגים דיגיטליים (שהם, אגב, פחות טעימים). אבל בטקסטים שאני כותב למעריב אני מרגיש תחושת אחריות גדולה יותר – הם מגיעים לאנשים רבים יותר, ומאחר והם מפורסמים במוסף של יום שישי, לרוב עובר כשבוע בין ההופעה לבין הפרסום, והרלוונטיות של הביקורת על ההופעה הספציפית בכל מקרה קצת יורדת. מה שנשאר זה מה ההופעה הזו יכולה ללמד אותנו על עצמנו. החוכמה היא כמובן לאזן בין הביקורת המוזיקלית לבין ההקשר התרבותי הרחב יותר, וששם יתכן שטעיתי.
ומה אתם חושבים? האם ביקורת צריכה בכלל לגלוש לאבחנות שונות ומשונות על גבו של האמן? או שמא זה לא המקום?
תגיות: אסף ציפור, ביקורת, הבלוג, כתיבה, משהו אישי, סיפור, עיתון, עלמה זהר, תרבות מעריב
...ובאותו עניין:
- למה הפסקתי לכתוב במעריב - לפני כשנה התגלגלה אלי הצעה להתמנות למבקר ההופעות של תרבות מעריב. זה היה מרגש - בשנות התשעים גדלתי על...
- קוטרמן - לכאורה זה סיפור פשוט על אמנות מול ציניות, על כשרון מול נצלנות, על מקוריות מול העתקה. בצד אחד - [קותי...
- שנון במחלוקת - מאז שהפכתי למבקר-מטעם-עצמי, וביתר שאת מאז שהתחלתי לכתוב במעריב, אני מזכיר לעצמי מידי טור את מה שהפך ...
- על מה זו הרוח נושבת? - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 14.11.08) מידי סתיו מנשבות הרוחות, ובמדינה שבה החורף הוא לא יותר מאשר סתי...
- ביקורת, אובייקטיביות והגינות - אופניק מוישה העלה בתגובות שאלה חשובה: האומנם אין בעייתיות בכך שאני מבקר את הסצינה המוסיקלית כשאני מו...
תלוי. בכותב, בכתיבה ובמינונים. קודם כל, חשוב שבסופו של דבר הביקורת לא תחטא למטרה וכן תביע דעה על המוזיקה שלשמה היא נכתבה, מעבר לאריזה/תדמית/נוכחותו של האלבום בפלייליסט וכל מה שמסביב. אחרת, לשם מה התכנסנו לכתוב אותה?
אני כן בעד הקשר תרבותי רחב, מעניין אותי לפגוש ביקורות שנותנות חומר למחשבה או זורקות לכיוונים אחרים ומרתקים – אבל תלוי איך כותבים את זה ועד כמה ההקשר חזק לנושא הביקורת עצמה ולא מאולץ/כפוי. לצערי היום פוגשים לא מעט ביקורות (לאו דווקא מוזיקליות, קחו למשל את ביקורות בתי הקפה בעכבר העיר) שמבחינתן "לכתוב מעבר לביקורת יבשה על X" אומר לברבר במשך כ-80% מהטקסט על אני, אני, אני ואני, וכלל לא להתייחס לנושא המסוקר.
הבקורת עליה היתה בסדר גמור – עניינית, מנומקת ולא אישית – ואין לך על מה להתנצל. מה שאי אפשר להגיד על שאר עמיתיך ל"תרבות" מעריב, ומקביליהם ב7 לילות – לגרדום.
היתה תקופה קצרה לקראת סוף שנות התשעים ש"תרבות מעריב" היה הדבר הכי טוב לקרוא.
מעבר לכך אני יכול פשוט לחזור על דבריה של יעל.
באופן מוזר אני מרגיש שדווקא בבלוג יש יותר מקום לדיונים עקרוניים גם על גב של מקרים פרטיים. יכול להיות שזה בגלל העובדה שכאן באמת יכולים להתפתח דיונים ואילו בעיתון לא (עד לרגע שבו יתחילו לפרסם את הביקורות שלך באתר מעריב ואז תרגיש את נחת מקלדתם של טוקבקיסטים אמיתיים).
אבל אולי זה גם קשור בעובדה שבעיתון אתה כותב תחת התואר של מבקר מוסיקה שמספר על הופעות שהוא ראה ולא כמבקר תרבות שמספק תובנות על המציאות שבה אנחנו חיים דרך החוויות שהוא חווה.
בכל אופן, דעתי הבלתי משוחדת היא שמה שאתה כותב הוא טוב גם כביקורת מוסיקה וגם כפרספקטיבה על עולמנו.
ובאשר לעלמה זוהר, עליה האחריות לדעת להבחין בין דברי השבח עליה והביקורת העקרונית, וחשוב יותר, לפתח את הכישרון האומנותי לחשוב שכל מי שמבקר אותך הוא אידיוט.
ואגב, למי שיש יותר מדי זמן פנוי – לינק לחיבור של אוסקר ויילד "המבקר כאמן". http://www.online-literature.com/wilde/1305
אני חושב שהביקורת צריכה להיות הדבר הכי מוצלח שיש לך לומר בהקשר הנכון בזמן הנכון. אם היית כותב בביקורת על עלמה זהר את ספר הטלפונים של אזור חיוג 08, כנראה יכולת לכתוב את זה במדור אחר ובשבוע אחר. אם היית כותבת את התווים של עלמה זהר ומה
דעתך על דומיננטיות המעבר מ-Bm ל-G7, כנראה שאף אחד לא היה מבין מה אתה רוצה ממנו, חרף הרלבנטיות העזה של אהבתך/שנאתך למעבר הנ"ל לאהבתך/שנאתך למוזיקה שזהר עושה.
ככה שאם מצאת לנכון לראות את עלמה זהר בתור תופעה, ולהתייחס אליה בעיקר, על חשבון (ניסוח אפשרי) להתייחס למוזיקה ולפרסונה שלה ספציפית, והיא דוגמה מספיק מייצגת והדיון בתופעה מספיק חשוב בעינייך בזמן הכתיבה – לדעתי אין טוב מזה. לעומת זאת, אם עלמה
זהר היא אמן ייחודי בעינייך, שיש מקום לתת לו זרקור, ולדחות את הדיבור על התופעה לביקורת על מישהו קצת פחות "חשוב", אז אולי החמצת? לי אין מושג מה האמת, אני לא מכיר אותה והשם שלה באופן אישי מעצבן אותי בלי שום קשר למוזיקה שלא יצא לי עדיין
לשמוע, ככה שאני במילא לא אובייקטיבי, האמירה שלי כללית לחלוטין לגבי העיקרון שביקשת חוות דעת עליו.
(אגב "לא יצא לי עדיין לשמוע", יש משהו קצת מבאס בלהיות חובב להקות שוליים בעיקר, שלא שומע גלגל"צ בעבודה, לכאורה (אולי לא רק-) אני ממש צריך ערבי "פריצת דיסק" של להקות מיינסטרים כדי להחשף אליהן.. צרות של עשירים (או שמא עניים?).
להרחיב את הביקורת ולנסח (גם) אמירה כללית יותר זה בסדר גמור. אחרי הכל גם עלמה זהר לא יוצרת בריק תרבותי, ואם היא קשורה לאמנים וז'אנרים שונים אפשר להכליל אותה איתם. כמובן שצריך להיזהר שלא להטמיע אותה (או כל אמן אחר כמובן) לחלוטין בתוך הזרם הכללי ולהפוך אותה ללא יותר מדוגמה לטיעון שלך. נראה לי שהיית בסדר גמור בכתבה שלך עליה.
בתור בלוגר שכותב ביקורות אתה חשוף וצפוי לקבל ריקושטים של ביקורת חזרה, זה חלק מהעסקה.
ביקורת יכולה לפתוח מקום לדיון ולהחלפת דעות ודברים, היא יכולה להשפיע וליצור גלים של חידוש ושינוי, או שהיא עלולה להדרדר לויכוחים, התנצחויות ומשחקי כוחות, שאף אחד לא מרוויח מהם.
בתור קוראת קבועה שלך ברור לי שאתה כותב מתוך שליחות ואהבה לעניינים שאתה כותב עליהם, ושאכפת לך ממה שקורה במוזיקה הישראלית, גם כשאתה כותב ביקורת.
מה שכתבת על עלמה זהר נאמר עם הרבה פרגון וכבוד למה שהיא עושה ולמה שהיא יכלה (ועדיין יכולה) לעשות אם היא היתה מחכה קצת, פחות מתפשרת ופחות מסכימה להפוך למוצר שיווקי.
והביקורת (שעכשיו קראתי שוב) היתה מאוד עניינית וספציפית – על השירים, על ההופעה ועל ההשתקפות של אופי ההצלחה של זהר בהתנהגות הקהל שלה.
כל אמן פועל בסביבה שלו, ואי אפשר להפריד בין הבחירות שהוא עושה לבין המקום שזה שם אותו על המפה! מי שמוציא דיסק עושה את כל הבחירות האלה – של חומרים, של תזמון, של אופי החשיפה וצורת השיווק ואפילו של קהל היעד שלו – אם במודע ואם ככלי משחק של אנשי תעשייה שמנהלים אותו.
להפריד בין "הקונטקסט התרבותי" לבין האמן זה לקבור את הראש בחול, או במקרה הטוב להיתמם (כמו להגיד שזה לא פייר לשפוט ביצוע של מתחרה בכוכב נולד כי זה מה ש"נתנו לו" לעשות – כשבעצם הוא בחר במדיום הזה כדי לחשוף את עצמו ככה).
חברה' – אם עליתם לרקוד על הרחבה הזאת, אל תגידו שהרצפה עקומה. הבמה שאנחנו מציגים את עצמנו עליה היא חלק מהיצירה שלנו. והיא יכולה גם להרוס יצירה נפלאה!
האם הביקורת מעליבה, זה בכלל לא העניין . האמן לא צריך לעלב מביקורת כי אין פה שום דבר אישי (אלא אם כן הכתב מכיר את האמן…) . מדובר במחשבות של המבקר . ברור שהמבקר לא מתייחס אך ורק למוזיקה באופן טהור (האם קיים בכלל דבר כזה??), הוא מתייחס למשמעויות נוספות, הוא מתייחס לקהל של האמן, למקום ההופעה, לאמן ביחס לאמנים אחרים, בקיצור לכל המרחב בו האמן פועל. וגם עלמה זוהר זוהר כשכתבה את השירים התייחסה למרחב שלה (מודעת או לא מודעת לכך) . בקיצור, אולי זה מעליב אמנים שמחפשים להיעלב, אבל האם זה רלוונטי לביקורת על אמן? ברור! אם זה לא אז מה כן ? איזה אקורד עלמה עושה בפזמון ?
אני לא מסכים עם תום – יש מקום לעלבון מצד מושא ביקורת, גם אם הכותב לא מכיר את האמן ומעליב אותו פנים אל פנים. אם במקום להתייחס למוזיקה שלה, נדב היה כותב בביקורת שעלמה זהר מכוערת כמו קוף והלוואי שמישהו ישים אותה בכלוב, אזי העלבון שלה היה מובן. הוא לא כתב שום דבר קרוב לזה, אבל כבר קראתי ביקורות (לא על זהר, בכלל) שלא מאוד רחוקות מזה.
לשאלת השאלות – כמישהו שכותב ביקורות אלבומים כמעט על בסיס שבועי, אין לי משנה סדורה. לפעמים אני מעדיף להיתלות בהקשר תרבותי רחב יותר, לפעמים לנבור בקרביים של האלבום עצמו. לפעמים לכתוב ביקורת אישית, לפעמים רשמים יבשים כמעט. כל אלבום מוציא ממני התייחסות אחרת, ואני גם דואג לאתגר את עצמי בכתיבה כדי שלא אפול לתבניות קבועות מדי (אני מניח שזה קורה בכל מקרה, אצל כל כותב).
לעניין הביקורת על עלמה זהר – כמו בהרבה דברים, הכלב קבור בדרך שבה מציגים את הקטע שכתבת. אם אתה יודע והעורך יודע שמדובר בהבעת דעה ודיון כללי על נושא מסוים, ועלמה זהר היא רק מקפצה לדיון כזה – על הכיפאק. אם כל זה מובא תחת הכותרת "ביקורת על 'דברי' של עלמה זהר", זה עשוי לפספס את העניין ולגרום לקוראים להתקומם כי המובטח להם לא התקיים. אבל זה שולי בעיניי. עדיף דיון במקום ששמור לביקורת מאשר היעדר דיון.
מצד אחד אני נוטה להסכים עם דעתו של חברך, קרי, ביקורת על הופעה חייבת להתייחס בראש ובראשונה להופעה, לחוויות שבה, לשירים ולקהל.
מצד שני,
למיטב זכרוני באותה ביקורת [ואני לא אחזור ואקרא אותה כרגע כי אני מרגיש שזה יחטא למטרה] כן התייחסת לשירים, כן התייחסת לקהל, כן התייחסת לשואו,
ואז התייחסת בנוסף למשהו האקסטרה.
סיימתי את אותה ביקורת בתחושה שקיבלתי מה שהובטח [אם לשאול דימוי מגיאחה] ועוד את המשהו האקסטרה.
כל עוד ביקורות ההופעה שלך יכילו למעשה ביקורת על ההופעה- הרי שאתה מוזמן לפרט על כל המסביב.
חוץ מכל זה,
כן ציינת שאתה מרגיש שהביקורות שאתה כותב עוטפות דגים.
ובכן,
הנסיון שלי מלמד שדווקא בתקופת האינטרנט וגוגל הרי שכל ביקורת שתכתוב ותקושר מספיק תופיע מספיק גבוה בגוגל,
כדי שהברנש הבא שישאל את עצמו, לדוגמא, האם כדאי לי לקפוץ להופעתה הבאה של עלמה זהר, יגיע- כנראה, לאותה ביקורת שכתבת.
ותרשה לי לחדד:
*בעידן האינטרנט ביקורות נשארות רלוונטיות להרבה יותר זמן משהיה בתקופת העיתונות הכתובה*.
אבל זו רק דעתי.
עומר.
יש משהו בדבריו של עומר, על היעדרם של הדגים מהביקורות הנוכחיות. לו רק היה גוגל לעיתוני דפוס.
נכון, עומר העלה נקודה מעניינת. אז אולי ההרגשה שלי שעל טקסטים בבלוג "מותר" להקפיד פחות מאשר על טקסטים למעריב בכלל לא קשורה לדגים, אלא סתם לכך שבאינטרנט כתיבה מעט יותר מרושלת היא חיננית ומקובלת.
טרקבק:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41853&blogcode=10277460
אני חושב שאי אפשר להתעלם מההקשר הסביבתי-תרבותי של האמן ושל ההופעה שלו, ואני חושב שבאיזושהי מידה, גם המאפיינים והאיכויות של האמן עצמו גורמים להסטת הפוקוס מההופעה לכיוונים אחרים. אני אנסה להדגים, בערך: אם אתה כותב על הרכב היפ-הופ ישראלי חדש ואינטליגנטי, סביר להניח שתתייחס לנוכחות וליחס שלו להרכבים דומים מהז'אנר שלו, מכיוון שהיפ הופ נחשב לז'אנר "ביצתי" יותר (קרי, שיש לו קהל מגובש יותר ויותר שיתופי פעולה), בהשוואה, נאמר, למוזיקה אלקטרונית מקומית. אני חושב שאם אתה הולך, נאמר, להופעה של חמי רודנר, משתעמם ומתבאס, זה יהיה צפוי שתגלוש בביקורת שלך למה שקורה למוזיקאי דור הרוקסן.
אישית, לא שמתי לב לחריגה גדולה מדי מהנושא בביקורת על ההופעה של עלמה זוהר, ואניחושב שהעלת שם נקודות מעניינות, כך שלי זה לא הפריע, אבל בוא נאמר שבסופו של דבר יש גבול וכבר די נמאס לי שביקורות על עמית ארז למשל חוזרות לנושא השחוק והלא ממש מעניין של "כן לשיר או לא לשיר באנגלית".
ואגב, אני מסכים לגמרי עם פסטרנק. יקורות המוזיקה ב-7 לילות פשוט איומות- גון בן ארי ורביב גולן כותבים בצורה נרקסיסטית ולא מחכימה ולירון תאני פשוט נותן לכל מסוקר שלו 4 כוכבים ומעלה. ביזיון.
אני חושב שגם אם נרצה וגם אם לא נרצה, כל פעם שנכתוב על אמן אנחנו נתייחס אליך בקונטקסט הרבה יותר רחב מאשר לאמנות שלו עצמה. הכלים שבהם מבקר משתמש הם כלים רב פעמיים. אם אני אומר שאמן מסויים הוא "כבד", זה אומר שאני מכיר אמן אחר שהוא "קל". כשיש תופעה חברתית שאליה האמן משתייך, או איזשהו זרם/טרנד וכל מילה אחרת שתרצו לקרוא לה, אין ברירה אלא להשוות אותו לכל מי שאיתו באותה הסירה, או בכללי להתייחס שבסירה שלו יש יותר מנוסע אחד. בעולם האמנות (לסוגיה, לא רק מוזיקה) יצירה נשענת על יצירות קודמות (כל השאלות של איפה היה הרוק היום בלי הביטלס? – ביטלס לדוגמא). הם תמיד רלוונטיות לכל אמן שאתה שומע. האם כשאלישיה קיז למשל התחילה לשיר, יכלנו לא להרים גבה שכל חברת תקליטים פתאום מצאה לה (תסלחו לי על הביטוי) "כוסית עם פסנתר" ואז ניסתה איכשהו לשווק אותה כבאמת איכותית ולא עוד חיקוי? (אלישיה קיז עשתה את זה עם הנגינה הייחודת שלה לטעמי, ונסה קרלטון ניסתה לעשות את זה על גב דואט מגוחך עם קאונטינג קרואוז). יצא קצת מסורבל אבל אני מקווה שהטענה הועברה.
שבוע טוב 🙂
הלכתי ללינק לפני שקראתי כאן עד הסוף והגבתי שם על מה שחסר לי בביקורת.
חשוב לי להדגיש שהדיון הוא טוב וחשוב ואפילו במקום, כי זה באמת נותן משהו לחשוב עליו מעבר ל"ללכת להופעה הזו או לא". ההסתייגות היחידה היא כמו שכתבו כאן, שזה לא יבוא במקום מידע על ההופעה אלא בנוסף, במיוחד עם זו הופעה שרצה כחלק מסיבוב ולא משהו חד פעמי.