אינדינגב 2009 – דד טיירד בלוגינג
יום ב, 19.10.09, 12:52 
קיצור תולדות פסטיבלי 2009: יערות מנשה לא הביא קהל ואג'נדה. חוצמזה 3 היה מעט חיוור ומיינסטרימי. הלם כרך היה מנותק מהמציאות ברמות מקוממות. ושלושתם חלקו מאפיין משותף – מכירות כרטיסים חלשות מהצפוי. התוצאה: הצפה מחודשת של קשקושים נשכחים בנוסח "אינדי-שמינדי" ו"אין למוזיקה הזאת קהל"'. אם עונת הפסטיבלים הצפופה שהייתה פה נדמתה לעיתים כמו לילה אחד ארוך ומבאס שממאן להסתיים, הרי שפסטיבל אינדינגב 2009 היה כמו קרן שמש (בטמפרטורה של 40 מעלות, לא פחות) שמבליחה בסופו ומחזירה את החיוך לפנים.
בן גוריון יכול להיות מרוצה: עכשיו כבר ברור שהקהל לא הגיע לפסטיבלים הקודמים בעיקר כי הוא בחר למקד את כוחו וכספו בהפרחת הדממה בנגב. והפסטיבל, ש-4000 קוני כרטיסים מאושרים הפכו אותו ל-sold out בפעם השנייה ברציפות, גמל לקהל באחד מהאירועים הגדולים והמרגשים שהיו כאן, ולא רק בגלל המוזיקה הנהדרת.
בנוסף למה שכבר כתבתי בלייב בלוגינג מהפסטיבל על ההופעות המופלאות של האחים רמירז עם יהוא ירון ורות דולורס וייס, מיכל לוטן, נדב אזולאי, סמטת פחם וחיה מילר, Midnight Peacocks וערן צור ועוד רבים וטובים, חייבים להזכיר עוד כמה רגעים שייחרטו בזכרון לזמן רב:
ההופעה המשלהבת של תעני אסתר עם כהן@מושון ושני נשפנים (שנושפים גם בלהקתי, גיליאם), שבשיאה קאבר משותף לג'ינג'יות, מחובר ללהיט המתהווה של תעני אסתר "ים יבשה";
הבלאגן שקין והבל 90210, שאומנם ביטלו את השתתפותם בפסטיבל אך הגיעו בכל זאת, והספיקו לקיים הופעה קצרה אך יעילה (היא הסתיימה כשאחד הבקליינרים מוריד את הבסיסט שאול מהבמה בכוח לאחר שזה בעט בסטנד המיקרופון);
ההופעה האקוסטית המפתיעה של אטליז, גרסת הטריו האקוסטי, שכללה גם קאבר היסטרי ל"יפה שלי" של אייל גולן;
ההסתלבטות הנפלאה של רייסקינדר, שלא משנה מה הוא פולט מהפה, זה תמיד נשמע כמו פילוסופיה אורבנית מופלאה;
וכמובן, גולת הכותרת שהשאירה אותי ללא מילים ובמצב אקסטטי – ההופעה של אינגה דינגו, שהייתה לא רק ההופעה הכי טובה בפסטיבל, אלא גם אולי ההופעה הכי טובה שנכחתי בה בחיי. לא יודע אם זו המוזיקה המבריקה והמקפיצה, התקף האקסהיביציוניזם של מנהיג הלהקה דורון בוטניק שבילה את רוב ההופעה בעירום, רמת האלכוהול בדם שלי באותה נקודה או השילוב בין כולם. אני כן יודע שבמשך כשעה אני לא הפסקתי לקפוץ, לרקוד ולהשתאות, ושלא ידעתי אושר כזה הרבה זמן.
אבל הגדולה האמיתית של הפסטיבל מבחינתי לא נעוצה בהופעה מעולה זו או אחרת. מה שריגש כל כך בפסטיבל הוא הרוח ששרתה עליו. כן, זו הייתה חוויה רוחנית במלוא מובן המילה. נדיר להרגיש כזו התעלות במקום כל כך קשה, והחבר'ה של אינדינגב הצליחו להביא את זה בענק. תוסיפו לזה את המתחם הנוח (והנגיש לנכים!), את הארגון המופתי, את האוכל הסביר, את תערוכות האמנות, וכמובן את הטפטפות שהשפריצו מים על הקהל המיוזע, ותקבלו פסטיבל כמעט מושלם. התלונה היחידה שלי (מעבר לתלונה הקבועה "מי הביא לפה את גלעד כהנא?") מגיעה מהצד האקולוגי: כמו בחוצמזה, גם באינדינגב ניכרה נסיגה בתחום הזה. בשנה שעברה היה שימוש נרחב בכלים רב פעמיים, ואילו השנה, למעט דוכן אחד שסיפק כלים מחומרים מתכלים, האוכל הוגש ברובו בכלים חד פעמיים. חבל ומיותר.
כשישקע קצת אבק המדבר, יהיה אפשר להתחיל לדבר על המשמעות של הקיץ המבלבל הזה, עם הפסטיבלים הקודמים שנכשלו אל מול ההצלחה הפנומנלית של אינדינגב. דווקא ההצלחה הזו מצביעה על הרבה דברים פגומים שחייבים להשתנות באינדי הישראלי. אבל בינתיים, אני מעדיף להישאר עוד כמה ימים עם החיוך המטופש על הפנים שלא יורד לי מאז מוצ"ש. אולי זה הזמן להתחיל לפרוק את התיק. אבל לאט.
תגיות: אטליז, אינגה דינגו, אינדי, אינדינגב, דורון בוטניק, הלם כרך, חוצמזה, יערות מנשה, כהן@מושון, פסטיבל, קהל, קין והבל 90210, רייסקינדר, תעני אסתר