הבועה
יום ה, 26.2.09, 10:13 
לקח לי זמן, אבל סוף סוף ראיתי את "חייב לזוז", הסרט הדוקומנטרי שמתאר את תהליך הפיכתו של אהוד בנאי מאלמוני (שלא לומר תמהוני) לעמוד תווך במוזיקה הישראלית. קשה להאשים אותי בחיבה יתרה לבנאי (ותעיד על כך הביקורת שכתבתי עליו במעריב), אבל הסרט עליו ועל הפליטים, שביים בכשרון אבידע ליבני, ריתק וריגש אותי. סליחה, אני אדייק: ככל שעוברים הימים אני מבין שהסרט הזה מילא אותי בהשראה ונתן לי פרספקטיבה על לא מעט דברים. ואני לא מתכוון לבנאי ולשנות השמונים – אלא למוזיקת השוליים של 2009.
באופן מפתיע, הסרט מתמקד בשלב הבקיעה מהבֶּיצה והיציאה מהבִּיצה, כשאהוד עוד לא היה אַהוּד במיוחד על אף אחד, והוא מצליח להחיות את התקופה באופן נהדר ותלת מימדי, בלי צורך להרכיב משקפיים מיוחדים. מסתבר שהאינדי של ימינו לא המציא את המונח "בועה" – בנאי, יוסי אלפנט וז'אן ז'אק גולדברג היו הבועה של שנות השמונים. עובד אפרת תיאר זאת במשפט שאני שומע לא מעט על הסצינה של 2009 – האנשים על הבמה והאנשים בקהל היו אותם 15 איש שפשוט החליפו בינהם תפקידים כל הזמן.
מצד אחד זה סיפור מאוד קטן וקודר – מוזיקאי הסתובב במשך כמעט עשור עם שירים שאף אחד לא רצה לגעת בהם, לקח לו המון זמן להתברג אל תוך הסצינה האלטרנטיבית המצ'וקמקת, גם כשהוא כבר הצליח בזה הוא עדיין הופיע מול 20 איש, וכשהוא סוף סוף הוחתם אלבום הבכורה שלו היה כשלון, והוא ושותפו לעשייה נפרדו. אבל מצד שני יש שם בין השורות סיפור אדיר ומלא תקווה – כמעט כל המרואיינים בסרט, שבזמנו היו דמויות אנונימיות למדי מהשוליים הקיקיוניים של הפינגווין, הם כיום מנותני הטון של המוזיקה הישראלית. וזה מה שכל כך הימם אותי בסרט הזה.
אנחנו עוד לא יודעים את זה, אבל יתכן שברגעים אלו ממש אנחנו מסתובבים ליד האהוד בנאים והרמי פורטיסים ואולי גם ליד היוסי אלפנטים (טפו טפו) של העתיד. אנחנו רואים אותם בהופעות הזויות בפטיפון מול קהל מצומצם. הם מופיעים בחינם בסלון ברלין, או שאולי הם כבר "גדלו" והם מופיעים בלבונטין מול כמה עשרות. היום מתייחסים לזה בביטול ואומרים שזו בועה, אבל בעוד 20 שנה מישהו מהם עוד יגיע למעמד שבו הוא יכול להוציא אלבום משולש הזוי ולגרום לתקשורת ולקהל לעבור לדום. וזה לא תקף רק למוזיקאים – גם יואב קוטנר, שוקי וייס וניצן זעירא שמופיעים בסרט התחילו את דרכם בתור פנאטים של מוזיקת שוליים, ולאט לאט הם פילסו את דרכם למיינסטרים והגדילו את כוחם עד שהם הגיעו למעמדם הנוכחי.
אז תחשבו על זה – אולי יובל הרינג, שכיום מפיק את פסטיבל "פולקל'ה", הוא שוקי וייס הבא? אולי תמר אריאל, הסולנית המטורפת של [m.e.s.s.], עוד תגיע למעמד קנוני כמו פורטיס? יכול להיות שיוני כדן, מהאידאליסטים שהקימו את הלייבל "פית/קית", הוא ניצן זעירא עתידי? ומי יודע, יש סיכוי שדווקא דן פביאן בלוך מאנטיביוטיקה הוא ואריאציה עכשווית על אהוד בנאי. במחשבה ראשונה זה נשמע אבסורדי – הרי האנשים האלה נמצאים רחוק מידי בשוליים, המוזיקה שלהם קיצונית ומחוספסת מידי ולא קשורה למה שקורה פה. אבל זה חלק מהעניין – בל נשכח ש"עגל הזהב" של בנאי והפליטים הוא שיר ניו-ווייב בריטי עם גיטרות צורמניות והפקה אפלה. ביחס לתקופה, זה היה אוואנגארד. כיום, העגל הפך לצאן, הזהב הפך לברזל, והמוזיקה הישראלית הרוויחה נכס.
עוד מוקדם לדעת אם זה באמת יקרה, ומי יגיע לשם ומי לא. זו דרך לא קלה ולא כולם צולחים אותה, אנשים מוותרים ולהקות מתפרקות בדרך, ואין הרבה אנשים שהכשרון שלהם מגובה בסבלנות, הרבה אמונה וגם לא מעט מזל. והרי בנסיבות מעט שונות גם בנאי והפליטים היו נשארים כלא יותר מאשר הערת שוליים בתולדות הרוק הישראלי. אבל אם יש משהו שהסרט שיכנע אותי בו זה שבניגוד למה שנהוג לומר, אין כאן בועה. יש רק קטני אמונה ואנשים שמעזים לחלום. נחשו למי מבינהם העולם שייך.
תגיות: אבידע ליבני, אהוד בנאי, אינדי, דן פביאן בלוך, הבועה, הסצינה, ז'אן ז'אק גולדברג, חייב לזוז, יואב קוטנר, יובל הרינג, יוני כדן, יוסי אלפנט, מיינסטרים, ניצן זעירא, עובד אפרת, פולקל'ה, פיתקית, רמי פורטיס, שוליים, שוקי וייס, תמר אריאל