על מה הביקורת?
יום ב, 8.12.08, 10:38 
לפני שבוע נתקלתי בחבר, מוזיקאי מוכר מקו התפר שבין האינדי למיינסטרים, שגילה בדיוק שאני כותב גם ב"תרבות מעריב". לאחר שהוא סיים לפרגן, הוא עבר לנזוף בי על הביקורת שכתבתי שם על עלמה זהר לפני כמה שבועות. הוא אמר שהשתמשתי בעלמה זהר כדי להעביר טענה עקרונית על סצינת המוזיקה, ושבכך עשיתי לה עוול. שבמקום להתייחס אליה ואל המוזיקה שלה, הכללתי אותה בתוך תופעה, ובכך רידדתי את עבודתה ונפלתי לקלישאות של מבקר מוזיקה (דברים דומים נכתבו בתגובות לביקורת, בהודעה של המגיב איש הפלסטיק).
וזה לא שאותו חבר הוא מעריץ גדול של עלמה זהר, כמו שהוא מוזיקאי שגם עליו נכתבו בעבר דברים דומים, והוא יודע איך זה מרגיש כשמבקר בוחר לרדת עליך לא דרך פוקוס על המוזיקה שלך, אלא דרך הקונטקסט התרבותי שבו היא נוצרת. הוא אמר שזה מעליב.
התופעה עליה כתבתי – הבוסריות המצערת של מה שמשווק לנו כסיפורי הצלחה – היא תופעה בעייתית שחשוב להתייחס אליה בתקשורת, בתקווה שהביקורת עליה תחלחל גם אל מקבלי ההחלטות (בן שלו מ"הארץ" נגע אף הוא בנושא לאחרונה בביקורתו על אמילי קרפל). אבל לפני הכל, אני מרגיש צורך להתנצל בפני עלמה זהר, למקרה שהיא תיתקל בבלוג הזה ביום מן הימים. מאוד השתדלתי לאורך הביקורת להבהיר שאין לי דבר וחצי דבר נגדה, ושלהיפך – שאני חושב שהיא מוכשרת מאוד, ומקווה שהיא תנצח את השיטה, כי אני שמח שיש יוצרים מיוחדים כמוה במיינסטרים, ובכלל. ובכל זאת, מעבר למקרה הפרטי, יש פה (איך לא) עניין עקרוני שאני תוהה לגביו.
אני זוכר איך כנער מתבגר באמצע שנות התשעים הייתי עט על "תרבות מעריב" מידי יום שישי ומדפדף לביקורת הקולנוע של אסף ציפור (תסריטאי "החמישיה הקאמרית" בין השאר). הביקורות שלו לרוב היו בעלות ערך אמנותי רב יותר מהסרטים עליהם הוא כתב. הטורים שלו לאו דווקא גרמו לי להבין אם סרט מסויים הוא טוב או לא, אבל הם כן גרמו לי לחשוב. הדגים שנעטפו בעיתון הזה זכו לעטיפה אינטליגנטית במיוחד.
קטונתי מלהשוות את עצמי לציפור, או אפילו לגוזל, אבל כשאני כותב ביקורת, גם אני משתדל במידת האפשר להתעלות קצת מעל להופעה הספציפית שאני רואה, ולהנפיק טקסט שיהיה בו עוד משהו מעבר. זה יכול להיות ניתוח מגמה או מחשבה על הקשר תרבותי מסויים או אפילו סתם אסתטיקה מיוחדת בטקסט, שנותנת לו ערך מוסף. בביקורות שאני כותב בבלוג, שהוא מדיום מיידי שנצרך מהיום להיום, אני פחות מקפיד על זה, בידיעה שבפוסטים של היום עוטפים מחר דגים דיגיטליים (שהם, אגב, פחות טעימים). אבל בטקסטים שאני כותב למעריב אני מרגיש תחושת אחריות גדולה יותר – הם מגיעים לאנשים רבים יותר, ומאחר והם מפורסמים במוסף של יום שישי, לרוב עובר כשבוע בין ההופעה לבין הפרסום, והרלוונטיות של הביקורת על ההופעה הספציפית בכל מקרה קצת יורדת. מה שנשאר זה מה ההופעה הזו יכולה ללמד אותנו על עצמנו. החוכמה היא כמובן לאזן בין הביקורת המוזיקלית לבין ההקשר התרבותי הרחב יותר, וששם יתכן שטעיתי.
ומה אתם חושבים? האם ביקורת צריכה בכלל לגלוש לאבחנות שונות ומשונות על גבו של האמן? או שמא זה לא המקום?
תגיות: אסף ציפור, ביקורת, הבלוג, כתיבה, משהו אישי, סיפור, עיתון, עלמה זהר, תרבות מעריב