►
◄

סימנים של חלטורה

(פורסם במקור בתרבות מעריב, 9.10.09)

האלבום "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף יצא ב-1993, וגם היום, מקץ 15 שנה, כמעט ולא ניכרים בו סימנים של התיישנות. אבל לעומת זאת, בהופעת המחווה לאלבום, שפתחה את פסטיבל "הלם כרך", ניכרו לא מעט סימנים מדאיגים, שחולשה הוא הזניח שבהם. העוול שהמופע עשה לאלבום של סחרוף מחוויר רק אל מול עוול אחר לא פחות חמור – זה שהמופע עשה למוזיקת השוליים המקומית, אותה הוא דווקא ביקש לקדם.

הערב התבסס ברובו על יוצרים מהשוליים שבאו לחלוק כבוד לאלבום ולהציע את פרשנויותיהם לשיריו. אבל יותר משהם פירקו את האלבום למרכיביו, הם פירקו בעיקר את הביטוי "אינדי" לחלקיו, הלא הם "אין" ו"די". אין, במובן של "אין אינדי איכותי בארץ", ודי, במובן של "די, חלאס, המוזיקה שלכם משעממת". חבל, כי יש הרי אינספור יוצרים נהדרים בשוליים, אך בהופעה הזו זה לא בלט. היו אומנם גם ביצועים לא רעים, אך הם כמעט ונעלמו בין הגרסאות חסרות ההשראה שעשו שמות בנשמה של האלבום הזה.

עינב ג'קסון כהן, בימים כתיקונם פסנתרנית מוכשרת ומבטיחה, התישה במאמציה המוגזמים להפוך את "כמה יוסי" לאינטימי ומרגש. לא היה טוב, לא היה יוסי. אסף ארליך המשיך עם גרסה סתמית ל"רעש לבן". אם באלבום המקורי סחרוף הכריז על מסיבת סוף המאה, נראה שבינתיים המסיבה הסתיימה. אפילו רם אוריון איכזב עם גיטרה ומכונת תופים שפשוט לא החזיקו את "בריז'יט ברדו זה לא פשוט". אבל הקש ששבר את צוואר הגיטרה היה הבחירה של אמנים כמו ירונה כספי, שילה פרבר, ובייחוד ברק גביזון (מטרופולין, מלכת הפלקט) ויותם בן חורין (Useless ID) להרוס שירים שלמים בגרסאות מינימליסטיות וכאילו-אינטימיות. אולי בגלל שהם הוזמנו לשיר בצוותא, הם חשבו בטעות שמדובר בקומזיץ.

ואגב צוותא – ההחלטה האומללה לקיים פסטיבל אינדי באולם הכי מעונב בתל אביב פגעה גם בביצועים הסבירים של גבע אלון ולהקת [Tree] ל"אם הייתי" ו"תני לי מקום". אורות הבמה היו היחידים שהורשו לזוז עם המוזיקה, הקהל לעומת זאת התבקש לשבת במקומו. וכך נשארנו עם הגרסה האפלה של אנטיביוטיקה ל"רגעים", ששאבה השראה ממינימל קומפקט; עם נערות ריינס שהוכיחו ב"אני רוצה מידבר" שגם שיר עם ארבע מילים יכול להציל אולם ומלואו; עם Mambo Mambas שהטביעו את "נפתלי הדג" בים של אלקטרוניקה נסיונית מפתיעה; עם אשכרה מתים, שגנבו את ההצגה בגרסה מכוסחת ל"כמה יוסי"; ועם "בשבילך" בביצוע רונה קינן, שהדגימה איך מינימליזם לא חייב לבוא על חשבון עיבוד מיוחד. אבל הביצוע הטוב ביותר שייך לנעם רותם, שלקח את "חבל שאת לא" והפך אותו לבלדת פולק-רוק ברוחו של דילן, עם סיום גדול במיוחד. ואולי הוא נגע כל כך כי כשהוא צעק "חבל, חבל!", הוא למעשה לכד את ההרגשה כלפי הערב כולו.

מחווה לסימנים של חולשה, פסטיבל הלם כרך בצוותא, 1.10.09

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

אז מה, יש לך מה לומר? לא בריא לשמור בבטן. אפשר גם לשלוח טראקבק, מה שזה לא אומר.

...ובאותו עניין: