שווה לחקות לניסים

(במקור הטקסט הזה היה חלק מהפוסט "שווה לחקות", שדרך המקרה של "אוי דיוויז'ן" דן בתופעה של להקות חקייניות במוצהר שזוכות להערכה לא ברורה לדעתי. עקב אורכו של הטקסט קיצצתי ממנו את החלק שעסק בלהקת חיקוי אחרת – "ניסים צדוק והנפלאות". אך לאור הפופולריות של הפוסט המקורי, ובגלל שאני מרגיש שהוא הפך לפוסט שתוקף להקה ספציפית במקום לעסוק בתופעה, וגם בגלל שביקשו ממני – הנה הטקסט הגנוז)

לפני כמה שבועות הזדמן לי לראות את "ניסים צדוק והנפלאות" [myspace]. זהו פרויקט של טל הפטר, בימים כתיקונם פסנתרן ומלחין עם רקע קלאסי. חברו אליו שמות ידועים בסצינה כגון עודד גולדשמידט (ג'אזיסט מצוין ומוערך) על הבס, שחר חזיזה (מהמקצוענים העסוקים בארץ) על התופים וימי ויסלר ("הבילויים") על חלק מהטקסטים. הרעיון: בוא ניקח חבורה של ג'אזיסטים-קלאסיקאים וניתן להם להתחרע על מוזיקה ים תיכונית של זמרי קסטות. מזוייף זה האותנטי החדש. בקהל ניצפו לא מעט אנשים מהסצינה כמו חברי "Midnight Peacocks" ו"מרסדס בנד", בני בשן, אורי כנרות, ניר וקסמן ויוני סילבר (שאף צעק במהלך המופע בקול בס רועם: "צדוק, תעשה לי ילד"). חלקם אפילו ידעו את המילים בעל פה. הסצינה מעולם לא נראתה בועתית יותר. אבל בסופו של דבר, למה כולם הריעו בדיוק אם לא לחבורת אשכנזים שמשחקים בלהיות מרוקאים?

לא ניסים ולא נפלאות

בהתחלה עוד שאלתי את עצמי אם זה טייק-אוף על הסגנון, או אם זו לפחות דחקה מתנשאת – מקומם או לא, לפחות כך היה בזה ערך כלשהו. אבל בשלב מסויים הבנתי שזה לא זה ולא זה – זה הדבר עצמו. זהו רטרו לשם רטרו, רטרו מודע לעצמו, שמצהיר בגאון על חוסר החידוש שבו, ברצינות תהומית. שהחידוש האמיתי בו הוא עצם קיומו. מה שהופך את "ניסים צדוק והנפלאות" לתופעת קאלט זה לא המוזיקה שלהם (שהיא חביבה כשלעצמה, למי שמחשיב את זהר ארגוב כקלאסיקה), אלא הלגיטימציה שהם בתור מוזיקאים נחשבים נותנים לז'אנר מוזיקלי שנחשב לנחות. הפואנטה נמצאת מחוץ למוזיקה.

אלוהים, פוסטמודרניזם זה כזה 1998.

תגיות: , , , , , ,

...ובאותו עניין:

  • המלצות 27.6.08 - הפעם מצפים לנו שני סופי שבוע עמוסים, אבל בינהם צפויה רגיעה יחסית. וזה משמח אותי, כי בשבוע האחרון שהי...
  • שווה לחקות - "וְרַבִּים, מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת-עָפָר יָקִיצוּ, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאו...
  • עכשיו תהיו עבדים שלנו - בכל יום עצמאות חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא הקים את המדינה או כבש את פלסטין או מה שלא עושה לכם א...
  • עברי, דבר עברית - אומרים יש טרנד חדש בסצינת המוסיקה בעיר. כבר חשבו על זה בעבר, אבל תמיד אמרו שזה בלתי אפשרי. שהקהל לא ...



יש כבר 4 תגובות, יא אללה:

  • 1
    בחור בן 40 says:

    אני שמח לשמוע שיש עוד מי שחושב שמשחקי טראש-איכות פוסטמודרניים זה דבר זול :P.

    אגב, זוהר ארגוב לחלוטין זוכה כיום למעמד אחר משאר פלאי הזמר המזרחי. הוא מעין האבא הרוחני של הז'אנר, ובכך הוא אכן קלאסיקה מסויימת, גם אם לא בשבילך ובשבילי. בתכל'ס בד"כ הלחנים שלו (וגם הטקסטים) יותר על רמה משאר הדברים שהכרתי בז'אנר. אולי חוץ מאייל גולן.

  • 2
    לזרבוי says:

    אל תכלול אותי איתך. אני דווקא מאוהביו, למקרה שהשתמע אחרת.

  • 3
    צופה, מאזין ומבין says:

    רואים בבירור שמי שכתב את זה – וגם ה"בחור בן 40" מהתגובה הראשונה (זוהר ארגוב מעולם לא כתב או הלחין מאומה בחייו, הוא היה פרפורמר נטו בדיוק כמו גידי גוב) – לא בדיוק מבינים מה קורה לא בזמר המזרחי, לא בסצינת המוסיקאים המוכשרים של הפקות ג'אז/פופ/רוק ובטח שלא על אותה הבמה בלבונטין.

    אני קורא על כותב הכתבה הזאת תיגר להוכיח לקוראים כאן את טענותיו, מא' עד ת', על פרטיהן ועל בוריין. מי הוא שיחליט שזה רטרו? דווקא מדובר בהרכב ייחודי שמציג את הצד ה"פרוגרסיב" (נו, מה אני אעשה, היום כל קטגוריזציה סטנדרטית ישירות מקוטלגת כפלצנות לשמה) של המוסיקה המזרחית. זה נשמע יותר כמו פופ מארצות מזרח תיכון מאשר המוסיקה של מועדוני שנות ה-80 של נווה שאנן ושכונת התקווה. יתרה מכך, האנרגיה שקורנת מהמופע הזה הינה תופעה נדירה. גם אני וגם כל מי שיצא לי להחליף מילה או שתיים על מה שקרה שם – היינו בהלם חיובי מאין כמוהו. זה ה"כאפות" הטובות האלה שמקבלים בד"כ מהופעות בסדר גודל של פארק הירקון.

    אולי הבעיה היחידה של המוסיקה של ניסים צדוק והנפלאות היא ש"זה שחור מדי ללבנים ולבן מדי לשחורים". מאידך, גם עמיר בניון נופל בהגדרה הזאת. אז כמובן שהכותב השתמש במגננה זולה כמו "חבורת אשכנזים שמשחקים בלהיות מרוקאים" – האמת היא שזה נורא משעשע. זה כאילו אבי ביטר בכבודו ובעצמו יצא במחאה הפרענקית הכל כך חמודה (במקום לומר פאתטית…) וחסר הפשר שלו סטייל "כוס אמא של הכוזרים האלה, גם את המוסיקה הם גנבו לי". ההמלצה שלי היא להתחיל לשמוע תקליטים מחברת ECM, בייחוד כאלה של רבי אבו חליל, מג'יק מאליק, דהאפר יוסף וכד'. רק להבין שאת המילים "ג'אז" ו"מזרחי" כבר מזמן שמו באותו המשפט, אפילו אחת ליד השניה.

    לסכם בקצרה: החוויה אינה ניתנת לתיאור ורבאלי, לא משנה כמה תנסו להבין. אפילו לשמוע את המוסיקה לא יעזור כמו פשוט להגיע להופעה. זאת תופעה שמזמן לא היה לה תקדים – לפחות לא מאז טיפקס.

  • 4
    לזרבוי says:

    צופה – זה טוב שאתה מציג דיעה נגדית. קוראי הבלוג כמובן מוזמנים ללכת לראות את ההופעה בעצמם ולהחליט לבד האם מדובר בתופעה חסרת תקדים או בקשקוש פוסטמודרני מעייף בשקל.

    מבחינתי חלק גדול מהמפתח לפיענוח ההופעה הזו נעוץ בפרצופים של טל הפטר. אם הפואנטה הייתה מוזיקלית, הוא לא היה טורח לעשות כל כך הרבה פעמים את פרצוף "זמר הקסטות הסובל" המזוהה כל כך עם ביטר ושות'. אני זוכר שחשבתי מבין כל האנשים בעולם דווקא על מתי כספי – אפשר למצוא קווי דמיון מסויימים בין המוזיקה של כספי (בייחוד ב"אחד לאחד") שמפלרטטת קלות גם היא עם השפעות מזרח תיכוניות, לבין מה שהפטר\צדוק עושים. אלא שכספי לוקח את ההשפעות, מערבב אותן עם מה שבא לו (קלאסי, ג'ז, דרום אמריקאי) ומגיש את זה בהגשה כספית שאי אפשר לטעות בה. ועל כן זה אותנטי.
    ההגשה של הפטר על פרצופיו ומניירותיו לעומת זאת נראתה במקרה הטוב כמו פארודיה, ובמקרה הרע כמו חיקוי לא מוצלח. ומבחינתי זה אחד הדברים שגרמו לי לפרש את ההופעה כפי שפירשתי אותה. לא היה שם משהו אישי. היה שם אוסף של חיקויים.

גם לך יש מה להגיד? יופי.