שווה לחקות
יום ד, 23.7.08, 12:15 
"וְרַבִּים, מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת-עָפָר יָקִיצוּ, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם"
(דניאל יב, ב)
"אוי דיוויז'ן" ![[myspace]](/wp-content/themes/earplugs_2.0/images/myspace.gif)
מופיעים הערב בלבונטין 7. זו הזדמנות מצויינת מבחינתי לקחת אותם כמקרה מבחן ולהתייחס דרכם לתופעה שאני לא כל כך מצליח להבין, שאין לי אלא לכנות בשם "הערת מתים מרבצם". אין לי בעיה עם הערת מתים – אני בעד להעיר כל מי שישן יותר ממני, שזה כולל את רוב מי שאני מכיר – אבל אם כבר מעירים מתים, כדאי לנקות מהם את העפר לפני השימוש.
כבר נכתב בעבר על הגל של החזרה לשורשים שעובר על לא מעט מוזיקאים מקומיים. אם פעם כשאנשי הסצינה הביטו אחורה הם ראו את אריק ושלום מנגנים רוק ב"שבלול", היום הם מביטים הרבה מעבר לכתפיהם כדי לראות את אֶריך ושוּלם מנגנים כליזמר בשטעטל. פתאום אפשר לשמוע בשוליים הישראלים השפעות של מוזיקה יהודית, בולגרית, יוונית, צוענית, ערבית. פתאום קמים הרכבים צעירים במרכז הסצינה התל אביבית שכוללים כלים "זקנים" שכבר הרבה זמן לא שמענו, כמו אקורדיאון, כינור, קלרינט, בוזוקי, טובה. והגיוון הזה מבורך בעיני. הבעיה שלי מתחילה כשההשפעות הישנות הופכות מהשפעות לחקיינות.
עכשיו, שלא יובן לא נכון: לדעתי, לחקיינות יצא שם רע, שלא בצדק. אני רואה אותה כמרכיב חשוב ביצירה, כל יצירה. אני לא מאמין ב"ישן מפני חדש תוציאו" – אני בעד "ישן עם חדש תרכיבו". אני לא חושב שמישהו אי פעם המציא את הגלגל – הוא מקסימום לקח את הריבוע המסתובב שחבר שלו המציא ושייף לו את הפינות. בעיני, היצירה האנושית היא שמיכת טלאים העוברת מדור לדור, כשכל דור לוקח את מה שקודמיו הורישו לו ומוסיף לו עוד חלק קטן. ובגלל זה כשלהקות כמו "אוי דיוויז'ן" לוקחות מזמורי כליזמר של פעם, עם כל השטנצים של פעם, עם כלים אותנטיים של פעם, ואפילו עם שירה אותנטית ביידיש – זה מקומם אותי. זו מוזיקה מצויינת וסוחפת, מדובר במיטב המוזיקאים, ביוצרים שאני באמת מעריך ואוהב, הם זוכים להייפ, למחמאות מקיר לקיר ולחיבוק של אנשי לבונטין 7, שבחרו בהם להיות האלבום הראשון שיוצא בלייבל החדש שלהם. אבל עם יד על הלב – במה בדיוק הם שונים מלהקה של תיכוניסטים שמחקים אחד לאחד את קורט קוביין?
בין אם אתה מחקה את האופנה של 1990 או של 1790, חיקוי נשאר חיקוי. אם אתה לא מוסיף לו משהו שלא היה בו, זה סתמי. זו העתקה. במייספייס שלהם "אוי דיוויז'ן" כותבים על עצמם שהם "אחת הלהקות היחידות שמנגנת… את הסגנון הידוע כ'כליזמר'". אז זהו, שלא. כידוע, מידי שנה נערך פסטיבל כליזמר בצפת. בתוכניה של שנה שעברה מצאתי עשרות אמני כליזמר מקומיים. ההבדל הוא שכמעט לאף אחד מהם אין מייספייס, ואף אחד מהם לא יופיע בלבונטין. כי אלו אמני חיקוי שמופיעים בעיקר במקום הראוי להם – בחתונות.
וזה לא שאי אפשר אחרת. תקשיבו ל"קרוזנשטרן ופרוחוד" הנפלאים שלוקחים כליזמר ומערבבים אותו עם Pאנק, מטאל, ג'אז והארדקור. תקשיבו ל"א גרויסע מציאע" המגניבים שלוקחים כליזמר ומערבבים אותו עם רוק מתקדם וFאנק. מהכיוון האישי, אפילו ב"גיליאם" , הלהקה שלי שמקליטה בימים אלו, יש קלרינט שעושה לא מעט רפרנסים לכליזמר, אלא שהם טובעים בים של סגנונות אחרים, ישנים כחדשים.
הייתי יכול למנות עוד אינספור אמנים מקומיים שצועדים במקום, או במקום שהיה ואיננו, או במקום לא להם. אבל זו לא הפואנטה. אין לי כוונה לתהות על קנקנו הארכיאולוגי מאוחה-השברים של הרכב כזה או אחר, ו"אוי דיוויז'ן", אחרי כל ההתפלפלויות, עושים מוזיקה מצויינת. אבל כמגמה, אני פשוט לא מבין למה כל כך הרבה מוזיקאים מבריקים נתקעים בשלב החיקוי. אני עוד יותר לא מבין למה יש לזה קהל. זה בטח קשור לכל הניתוחים שטוענים שאנחנו דור חסר שורשים, שמחפש את הזהות שלו וכו'. אבל בסופו של דבר אנשים צריכים לשאול את עצמם: האם הם אוהבים כליזמר, או את הרעיון של להקה מודרנית שמנגנת כליזמר. האם הם אוהבים מוזיקה ים תיכונית, או את הרעיון של להקה מודרנית שמנגנת מוזיקה ים תיכונית. מי שאוהב את המוזיקה – שיחזור למקורות, הם יותר ראויים להערכה. ומי שאוהב רעיונות, אז הנה רעיון בשבילו – לך תשיג לעצמך חיים.
תגיות: א גרויסע מציאע, אוי דיוויזן, ברנז'ה, גיליאם, הייפ, טרנד, כליזמר, קרוזנשטרן ופרוחוד, רטרו