רפי, תרגש אותי
יום ב, 2.3.09, 10:34 
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 27.2.09)
האם רפי פרסקי באמת יכול היה להיות דוקטור לפיזיקה גרעינית, כפי שהוא שר ב"מיליון דולר"? נדמה שאם הוא היה יכול הוא כבר היה עושה את זה, אבל כנראה שמשהו חזק ממנו גורם לו לחזור לגיטרה, לבמה, לקהל. הצרה היא שהקהל לא חוזר אליו – אני לא יודע כמה פעמים פרסקי ספר עד 10, אבל כדי למנות את כמות האנשים בקפה ביאליק הוא יכול היה להסתפק בשלוש. גג ארבע. אבל אולי זו בדיוק הכמות הרצויה להופעה אינטימית שכזו.
פרסקי, חמוש בגיטרה ובנשק סודי בשם יניב דדון, מרגיש בבית. השירים שלו פשוטים, כמעט פשוטים מידי. המרחק בין פשטות לרישול הוא קצר, אבל לא נראה שפרסקי מתאמץ לשמור עליו, או מתאמץ לעשות כל דבר אחר לצורך העניין. הוא פשוט עושה את מה שהוא יודע לעשות, בלי תחכום או התחכמויות. אז כן, הלחנים מעט אנמיים והטקסטים, כמו הממשלה המתגבשת, חסרי ברק. הוא כמעט ומדגדג את הסתמיות, והיא לא אחת שצוחקת מדגדוגים. והמפגש בין הטקסטים היומיומיים שלו לבין ההגשה הדרמטית וה-ר' המתגלגלת שלו יוצר משהו כמעט קומי. יש לזה את כל הנתונים להיות הופעה משעממת וחצי אפויה, אבל פרסקי ניצל בזכות משהו שלא קונים בכסף, לא נולדים איתו וגם אי אפשר לזייף אותו – קילומטראז'. והפרסקי מודל 2009 סוחב איתו קילומטראז' של רכב מהשכרה.
ניקח את "בזמן האחרון" כמקרה לדוגמה: כשהשיר הזה יצא בזמן אמת, ב-1992, הוא לא באמת עבד. "בזמן האחרון כל דבר שהוא חי, מגדרים סביבו, מרצפים ודי" – זה לא שיר, זה מכתב תלונה לעירייה. אבל בהופעה הוא קיבל כוח מפתיע מעצם הידיעה שהזמן האחרון הזה נמשך כבר כמעט 20 שנה. ואז השיר קיבל גם משמעות אלגורית: פרסקי עצמו הפך לדבר החי הזה שרואה במשך שנים איך מגדרים אותו, ואיך סביבו הכל נעשה מרוצף ומסודר וחסר נשמה ועשוי מפלסטיק. ובנקודה הזו הפשטות של פרסקי הפכה בבת אחת לביטוי של אותנטיות.
כי אדם שבמשך 20 שנה מופיע בפני קהל מצומצם עם אותם השירים הפשוטים כנראה שבאמת לא מנסה להרשים אף אחד. הוא כנראה באמת מאמין במה שהוא עושה. וכשזה אמיתי – שום טיעון פלצני של מבקר מוזיקה אנין טעם לא משנה. לא בכל השירים הוא הצליח לעורר את התחושה הזו – ב"חבל על הזמן" הוא נשמע בעיקר כמו שיר גנוז של דודי לוי – אבל כשזה עבד, זה הספיק. וגם ברגעים הפחות מוצלחים, פרסקי לפחות ידע להשתמש בנשק הסודי שלו – הגיטריסט יניב דדון. פרסקי שר ש"כל השירים בעולם מדברים על אותם הדברים", אבל עם סגנון וסאונד ייחודיים כמו של דדון, השירים שלו לפחות לא נשמעים כמו כל השירים בעולם. הם מקבלים חותם ייחודי ונשמעים לכמה רגעים כמו מיליון דולר.
(רפי פרסקי בקפה ביאליק, 20.2.09)
תגיות: יניב דדון, רפי פרסקי, תרבות מעריב
...ובאותו עניין:
- מזל שאין פה קוקוס - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 15.5.09) "בשעה הקרובה תשכחו מהצרות שלכם ותתמקדו בשלי", מציע אריאל הורוביץ...
- משחק צוללות - (פורסם לראשונה בתרבות מעריב, 5.9.08) במילה אחת: צמרמורת. בשתי מילים: צמר-מורת. ובשלוש: עדיין, צמר-מו...
- אמנותו אמונתו - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 6.2.09) הוא מגיח מתוך הערפל שעל הבמה: חליפה שחורה, כובע, זקן. הקהל מתחיל ...
- איה, צורם - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 26.6.09) על הכסא מתיישבת איה כורם למסור עדות. מולה בהיכל הצדק של קפה ביאל...
- צליל מכוון - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 12.5.09) כשהגיטרה שלה יוצאת מכיוון, היא מעבירה אותה לגיטריסט שיושב לימינה...
ממליץ לך להגיע להופעת להקה של רפי שנערכת מדי פעם באוזןבר, זה סיפור אחר לגמרי.
גילוי נאות:
רפי הוא חבר קרוב של המשפחה, אז אני די משוחד, אבל בכל זאת.