לולא הייתי (מכיר את) רוטשילד
יום ג, 1.7.08, 16:40 
ב-TimeOut של השבוע פורסם ראיון עם איתמר רוטשילד ![[myspace]](/wp-content/themes/earplugs_2.0/images/myspace.gif)
, לרגל הוצאת אלבום הבכורה שלו. בין השאר הוא נשאל שם על הדרך שהוא עשה מאלמוניות ועד להופעות כמוסיקאי סולו, לרבות כתיבה ליהודית רביץ והופעות עם ג'וזי כץ. אני באופן אישי לא מתחבר במיוחד למוסיקה של איתמר, אבל היה רגע אחד קטן לאורך היכרותנו שאני נוצר בליבי, רגע שבו הוא מאוד ריגש אותי, רגע שהראיון הזה איתו הזכיר לי.
קצת היסטוריה: איתמר ואני למדנו קולנוע באותו בית ספר תיכון אי שם בשנות התשעים. הוא סיים בדיוק כשאני התחלתי, אבל זכינו להכיר, בין השאר דרך אחיו הקטן אודי, שהיה חבר שלי. אם כי גם בלעדיו הייתי שומע עליו – איתמר על תלתליו הבלונדיניים נחשב כבר אז לסוג של מיתוס בתולדות מגמת הקולנוע של בית ספר מנור-כברי. מודל לחיקוי. כשניגשתי לעבוד על סרט הגמר שלי, תיארתי את הדמות הראשית והכריזמטית בו כ"מעין איתמר רוטשילד כזה". ואפילו הצעתי לו לשחק את הדמות הזו, אך מפאת מחסור בזמן, בסופו של דבר איתמר הסתפק בתפקיד משנה קטן, לצד רוברט דה-נירו…
כשעברתי לתל אביב עוד היינו בקשר לכמה רגעים, ואפילו נפגשנו פעם לנגן ביחד. איתמר השמיע לי שירים יפים שהוא כתב באנגלית, אבל לא הייתה כימיה. מאז היינו נפגשים במקרה מידי פעם – בשינקין, ליד "אורנה ואלה" או ב"אוזן השלישית" – והייתי גם שומע עליו מאחיו אודי מפעם לפעם.
נדמה לי שזה היה ב-2004 כשאודי הציע לי לבוא לראות את איתמר בהופעת סולו. ההיינקן הבימה קלאב ז"ל היה מלא – ההופעה התקיימה קצת אחרי שגידי אביבי, מבקר המוסיקה של "הארץ" בזמנו, כתב על איתמר כמה מילים טובות. המוסיקה לא נגעה בי באופן מיוחד, אבל איכשהו סיימתי את ההופעה הזו עם לחלוחית בקצה העין. הרגשתי חיבור לסיטואציה שהוא הרבה מעבר לחיבור מוסיקלי – הסתכלתי עליו וראיתי אותי.
כמו איתמר, גם אני תמיד חייתי בקונפליקט בין שתי אהבותיי הגדולות – הקולנוע והמוסיקה. וכמו אצל איתמר, גם אני הגעתי למרכז כשאני נשוי לקולנוע, אבל בשלב מסויים התחלתי להעדיף את הפילגש. זו הייתה הבשלה ארוכה ולא פשוטה לעיכול, ובתקופה בה ראיתי את איתמר מופיע בדיוק התקרבתי לקטיף הפירות – הלהקה הראשונה שלי, "גיליאם" , עמדה לראשונה בפני הופעות.
ובאותו ערב בהיינקן הבטתי על איתמר, והתרגשתי. בלי קשר לפערים בטעם המוסיקלי שלנו, נגעה בי העובדה שהוא בחר ללכת עם האהבה האמיתית שלו. שהוא לא מפחד לעמוד חשוף על הבמה, ולשפוך מול קהל את מי שהוא. שהוא הצליח להשיל מעצמו את מה שהוא חשב שהוא היה, ולברוא את עצמו מחדש כמוסיקאי. מה שהוא אמר בראיון השבוע מיד הזכיר לי את כל זה: "זה היה צעד מאוד דרמטי וקשה, צעד שהוא גם מאוד לא טבעי עבורי – לעמוד מול אנשים ולהיחשף… עברתי דרך ארוכה במהלך השנים עד שהגעתי למקום שבו אני יכול לעלות על במה ובאמת להיות שם, לעשות את זה בראש מורם ובלי להתבייש".
והכוח שלו לעשות את זה אז, נתן לי את הכוח לעשות את זה היום. ועל כך אני חייב לו.
________________________
לא שהורגש מחסור בגילוי נאות בפוסט הזה, אבל הנה עוד אחד: מסתבר שהגורל עובד בצורה סימטרית להחריד לפעמים. בתיכון אני הייתי חבר של אחיו הקטן של איתמר, ואילו כיום החיים הפגישו את איתמר עם אחי הגדול, חגי. שניהם עובדים בערוץ הספורט, והם הפכו לחברים טובים.
תגיות: TimeOut, איתמר רוטשילד, משהו אישי, סיפור, סרט