חצימזה
יום ב, 28.9.09, 21:37 
זו לא בדיוק ביקורת על פסטיבל חוצמזה 3, שהתקיים בסוף השבוע האחרון. קראתי לפוסט "חצימזה", כי בשל נסיבות אישיות פיספסתי את רוב היום הראשון והייתי רק בחצי מהפסטיבל, כך שאין לי רשמים מלאים ממנו. אבל באיזשהו מקום, הרגשתי שכל הפסטיבל היה קצת חצימזה. הקהל היה כמעט חצי מהצפי (המספרים הרשמיים מדברים על 1300 כרטיסים לעומת ה-1500 של הפעם הקודמת. העין שלי טוענת שהיו אפילו פחות. הצפי, בכל אופן, עמד על 2000-3000). הליינאפ, לפחות בחצי פסטיבל שאני ראיתי, היה חצי ממוחזר וכמעט שלא כלל שמות חדשים. מה שכן היה בו זה שמות גדולים – יהיו שיגידו שהפסטיבל כמעט היה חצי מיינסטרים (גם אם זה מיינסטרים "נחשב"). אבל מה שהכי הפריע לי – הפסטיבל לא כלל אפילו חצי מהשיאים של הפסטיבל הקודם.
ברור שאני משתמש כאן במילה "חצי" בהגזמה. חוצמזה עדיין היה אינדי, עדיין קידם את השוליים, עדיין הוציא מאות אנשים לחיק הטבע לשמוע מוזיקה, והוא עדיין יוזמה חשובה וחלוצית מאין כמוה. ואני שוב מסתייג – פיספסתי חלק גדול ממנו. אבל גם הרשמים ששמעתי מאנשים אחרים חיזקו את התחושה שמשהו שם לא היה מלהיב כמו בעבר.
זה מתחיל במוזיקה, כמובן: גם אסף אמדורסקי וגם כנסיית השכל הן בחירות טובות להופעת הדליין של מישהו שעבר מהשוליים למיינסטרים מבלי להתפשר על האמנות שלו. אבל הבחירה לשים את שניהם באותו ערב, ואפילו באותו פסטיבל, הפכה את זה לקצת יותר מידי מיינסטרים בשביל פסטיבל אינדי. כשנעם רותם צורף לרשימה ברגע האחרון (במקום אורן ברזילי שפרש), זה בכלל הגדיש את הסאה מבחינתי. וזו לא הייתה ההחלטה השנויה במחלוקת היחידה: The Aprons היא להקה מצויינת, אבל איך אפשר לפתוח עם הצמד המלנכולי הזה את הבוקר? יעל דקלבאום הגיעה בלי הלהקה שלה, שזה כבר מתקרב לסוג של הונאה – עם כל הכבוד, פה זה לא פולקל'ה. אורלי פרל, שהייתה אמורה להתארח באחת ההופעות, לא נצפתה בשטח. ואטליז, אחת הלהקות הטובות, האהובות והחשובות בסצינה, נאלצה לתת סט קצרצר שלא הספיק להתחמם בשל לוחות זמנים צפופים ופטפטת של הסולנית לי טריפון (כן, שוב).
גם מסביב למוזיקה הורגש הבדל. לי, כמוזיקאי, בלט משהו שאולי לא צרם כל כך לאחרים – הסאונדמן היה ממש לא נחמד לחלק מהאמנים המופיעים, ברמה של לגעור באמנים המופיעים תוך כדי הופעה כשהקהל יכול לשמוע אותו. מבחינת הווי, היו שהתלוננו על אוהל ההקרנה של "ניצה ולחם" שקצת חפר, בעיקר כשהוא רץ בלופ בלילה. כשנגמרו ההופעות חיפשתי במשך כשעה אוהל של ג'אמים ליליים והופעות אקוסטיות, כפי שהיה בשנה שעברה, עד שהתייאשתי. חבל, בפעם הקודמת זה היה כיף. ובתחום הקולינרי היה אומנם היצע גדול יותר ואפילו דיי טעים, אבל בניגוד לשנה שעברה, אז הוא הוגש בכלים רב פעמיים בתמורה לפיקדון, הפעם נעשה שימוש נרחב ומצער בכלים חד פעמיים. בתחום המרצ'נדייז, שוב חזרו על הטעות של מיקום דוכן הדיסקים רחוק מהבמה, ולא ראיתי בשום מקום חולצות של הפסטיבל.
מה בכל זאת היה שם? קודם כל, עם או בלי הליקויים והאכזבות הקטנות, דבר אחד נכח שם בענק – שאר רוח. רוח אלטרנטיבית שמגיעה מעומק הלב, מתוך רצון להראות שאפשר גם אחרת, שיש מקום בו אנו ושכמותנו יכולים להרים קהילה עם חוקים ומהות קצת שונים. זה תמיד מעורר השראה, ועל כך מגיע כל הפירגון שבעולם לאורי צור ותמר אפק, המארגנים.
ואז הייתה המוזיקה: הופעה מצויינת כתמיד של קרוסלה עם כמה שירים חדשים (?); הופעה מהוקצעת של אסף אמדורסקי ולהקתו, שאומנם חסרה את המינימליזם של ההופעה שלו בצמד, אבל עדיין סיפקה לי הזדמנות להיצמד לרמקולים (עם אטמי אוזניים כמובן), לעצום עיניים, ורק להרגיש את הבסים מרעידים לי את כל הגוף; היו אירוחים הדדיים (ומאולתרים?) של יעל דקלבאום והאחים רמירז, שעשו טוב על הלב; הופעה מסקרנת של ברמלאי המבולגנים, שחשפו אותי לפרסונת הבמה המרשימה\מגזימה של הסולן והקולגה גון בן ארי, וכללו שורות בלתי נשכחות כמו "עם מי צריך לשכב בעיר הזאת כדי לקבל זיון?" ו"אם אתה יורד לעם – לפחות תוריד ת'זבל" (בשיר ארסי שכוון לגלגל"צ); וכמובן, ההופעה המעולה של טרמפולינה (תומר יוסף ובנו הנדלר) שנעלה את הפסטיבל בתנודות סיסמוגרפיות קשות.
- צילום: עטר רפפורט | השלמת החולצה: פוטושופ
כמו כן נרשם שיפור במתחם עצמו: יותר שירותים, יותר פחים, יותר ברזיות. וברמה האישית – חולצת הבלוג שלבשתי קיבלה הרבה מבטים משעשעים (לבקשת כמה וכמה אנשים, אני אביא כמה חולצות כאלה למכירה באינדינגב), מבטים שרק התגברו כשההורים שלי הפתיעו ובאו לבקר לקראת סוף הפסטיבל, והעלו פלאים את ממוצע הגיל במקום.
בסופו של דבר היה חצי-פסטיבל נחמד. נטול שיאים אומנם, ומאכזב ביחס לקודמו, אבל אסור לשכוח שזה עדיין לא מעט. ולסיום, כמה הצעות לשיפור, לטובת הפסטיבלים הבאים:
- טיימינג – אין, אין, אין מקום לכל כך הרבה פסטיבלים בזמן כל כך קצר. מישהו היה צריך להיות ג'נטלמן ולהזיז כלאחר כבוד את הפסטיבל שלו למועד אחר.
- פרסום – אם אין לכם תקציב לפרסום, תבטלו את אחת ההופעות, תקטינו את המתחם, תצמצמו את האבטחה, תחסכו בתאורה או שתבטלו את הפסטיבל. הזוג שאיתו תפסתי טרמפ לפסטיבל גר בקיבוץ מורן הסמוך לפרוד, 6 דקות על השעון. הם מעולם לא שמעו על הפסטיבל. זה אבסורד.
- ליינאפ – יותר מידי מדבר טוב זה רע: יותר מידי הופעות קצרות זה מתיש, ויותר מידי מיינסטרים בפסטיבל אינדי פוגע בסקסאפיל.
- סביבה – פסטיבל בחיק הטבע גורר איתו בהכרח מודעות סביבתית. פחים לבקבוקי פלסטיק ושלטים נגד לכלוך זו התחלה טובה, אבל הם צריכים לבוא לצד כלים רב פעמיים.
- מרצ'נדייז – אם הכרטיסים בקושי מכסים את ההוצאות, הרי שמרצ'נדייז מוצלח וממוקם היטב יכול לעזור למאזן. והדוכנים צריכים להיות איפה שהאקשן – ליד הבמה, לא ליד האוכל.
ואיך היה לכם בפסטיבל?
תגיות: the aprons, אורי צור, אטליז, אסף אמדורסקי, בנו הנדלר, ברמלאי, גון בן ארי, האחים רמירז, חוצמזה, טרמפולינה, יעל דקלבאום, כנסיית השכל, לי טריפון, ניצה ולחם, נעם רותם, פרסום, קרוסלה, שיווק, תומר יוסף, תמר אפק