שווה לחקות לניסים
(במקור הטקסט הזה היה חלק מהפוסט "שווה לחקות", שדרך המקרה של "אוי דיוויז'ן" דן בתופעה של להקות חקייניות במוצהר שזוכות להערכה לא ברורה לדעתי. עקב אורכו של הטקסט קיצצתי ממנו את החלק שעסק בלהקת חיקוי אחרת – "ניסים צדוק והנפלאות". אך לאור הפופולריות של הפוסט המקורי, ובגלל שאני מרגיש שהוא הפך לפוסט שתוקף להקה ספציפית במקום לעסוק בתופעה, וגם בגלל שביקשו ממני – הנה הטקסט הגנוז)
לפני כמה שבועות הזדמן לי לראות את "ניסים צדוק והנפלאות"
. זהו פרויקט של טל הפטר, בימים כתיקונם פסנתרן ומלחין עם רקע קלאסי. חברו אליו שמות ידועים בסצינה כגון עודד גולדשמידט (ג'אזיסט מצוין ומוערך) על הבס, שחר חזיזה (מהמקצוענים העסוקים בארץ) על התופים וימי ויסלר ("הבילויים") על חלק מהטקסטים. הרעיון: בוא ניקח חבורה של ג'אזיסטים-קלאסיקאים וניתן להם להתחרע על מוזיקה ים תיכונית של זמרי קסטות. מזוייף זה האותנטי החדש. בקהל ניצפו לא מעט אנשים מהסצינה כמו חברי "Midnight Peacocks" ו"מרסדס בנד", בני בשן, אורי כנרות, ניר וקסמן ויוני סילבר (שאף צעק במהלך המופע בקול בס רועם: "צדוק, תעשה לי ילד"). חלקם אפילו ידעו את המילים בעל פה. הסצינה מעולם לא נראתה בועתית יותר. אבל בסופו של דבר, למה כולם הריעו בדיוק אם לא לחבורת אשכנזים שמשחקים בלהיות מרוקאים?

בהתחלה עוד שאלתי את עצמי אם זה טייק-אוף על הסגנון, או אם זו לפחות דחקה מתנשאת – מקומם או לא, לפחות כך היה בזה ערך כלשהו. אבל בשלב מסויים הבנתי שזה לא זה ולא זה – זה הדבר עצמו. זהו רטרו לשם רטרו, רטרו מודע לעצמו, שמצהיר בגאון על חוסר החידוש שבו, ברצינות תהומית. שהחידוש האמיתי בו הוא עצם קיומו. מה שהופך את "ניסים צדוק והנפלאות" לתופעת קאלט זה לא המוזיקה שלהם (שהיא חביבה כשלעצמה, למי שמחשיב את זהר ארגוב כקלאסיקה), אלא הלגיטימציה שהם בתור מוזיקאים נחשבים נותנים לז'אנר מוזיקלי שנחשב לנחות. הפואנטה נמצאת מחוץ למוזיקה.
אלוהים, פוסטמודרניזם זה כזה 1998.
תגיות: הייפ, טל הפטר, טרנד, ים תיכוני, ימי ויסלר, ניסים צדוק, עודד גולדשמידט

יום ה, 31.7.08, 8:57 
