יש כבר 4 תגובות, יא אללה:

• 1
  בחור בן 40 says:

  31.7.08 בשעה 19:55

  אני שמח לשמוע שיש עוד מי שחושב שמשחקי טראש-איכות פוסטמודרניים זה דבר זול :P.

  אגב, זוהר ארגוב לחלוטין זוכה כיום למעמד אחר משאר פלאי הזמר המזרחי. הוא מעין האבא הרוחני של הז'אנר, ובכך הוא אכן קלאסיקה מסויימת, גם אם לא בשבילך ובשבילי. בתכל'ס בד"כ הלחנים שלו (וגם הטקסטים) יותר על רמה משאר הדברים שהכרתי בז'אנר. אולי חוץ מאייל גולן.
• 2
  לזרבוי says:

  31.7.08 בשעה 20:23

  אל תכלול אותי איתך. אני דווקא מאוהביו, למקרה שהשתמע אחרת.
• 3
  צופה, מאזין ומבין says:

  16.8.08 בשעה 4:00

  רואים בבירור שמי שכתב את זה – וגם ה"בחור בן 40" מהתגובה הראשונה (זוהר ארגוב מעולם לא כתב או הלחין מאומה בחייו, הוא היה פרפורמר נטו בדיוק כמו גידי גוב) – לא בדיוק מבינים מה קורה לא בזמר המזרחי, לא בסצינת המוסיקאים המוכשרים של הפקות ג'אז/פופ/רוק ובטח שלא על אותה הבמה בלבונטין.

  אני קורא על כותב הכתבה הזאת תיגר להוכיח לקוראים כאן את טענותיו, מא' עד ת', על פרטיהן ועל בוריין. מי הוא שיחליט שזה רטרו? דווקא מדובר בהרכב ייחודי שמציג את הצד ה"פרוגרסיב" (נו, מה אני אעשה, היום כל קטגוריזציה סטנדרטית ישירות מקוטלגת כפלצנות לשמה) של המוסיקה המזרחית. זה נשמע יותר כמו פופ מארצות מזרח תיכון מאשר המוסיקה של מועדוני שנות ה-80 של נווה שאנן ושכונת התקווה. יתרה מכך, האנרגיה שקורנת מהמופע הזה הינה תופעה נדירה. גם אני וגם כל מי שיצא לי להחליף מילה או שתיים על מה שקרה שם – היינו בהלם חיובי מאין כמוהו. זה ה"כאפות" הטובות האלה שמקבלים בד"כ מהופעות בסדר גודל של פארק הירקון.

  אולי הבעיה היחידה של המוסיקה של ניסים צדוק והנפלאות היא ש"זה שחור מדי ללבנים ולבן מדי לשחורים". מאידך, גם עמיר בניון נופל בהגדרה הזאת. אז כמובן שהכותב השתמש במגננה זולה כמו "חבורת אשכנזים שמשחקים בלהיות מרוקאים" – האמת היא שזה נורא משעשע. זה כאילו אבי ביטר בכבודו ובעצמו יצא במחאה הפרענקית הכל כך חמודה (במקום לומר פאתטית…) וחסר הפשר שלו סטייל "כוס אמא של הכוזרים האלה, גם את המוסיקה הם גנבו לי". ההמלצה שלי היא להתחיל לשמוע תקליטים מחברת ECM, בייחוד כאלה של רבי אבו חליל, מג'יק מאליק, דהאפר יוסף וכד'. רק להבין שאת המילים "ג'אז" ו"מזרחי" כבר מזמן שמו באותו המשפט, אפילו אחת ליד השניה.

  לסכם בקצרה: החוויה אינה ניתנת לתיאור ורבאלי, לא משנה כמה תנסו להבין. אפילו לשמוע את המוסיקה לא יעזור כמו פשוט להגיע להופעה. זאת תופעה שמזמן לא היה לה תקדים – לפחות לא מאז טיפקס.
• 4
  לזרבוי says:

  16.8.08 בשעה 11:56

  צופה – זה טוב שאתה מציג דיעה נגדית. קוראי הבלוג כמובן מוזמנים ללכת לראות את ההופעה בעצמם ולהחליט לבד האם מדובר בתופעה חסרת תקדים או בקשקוש פוסטמודרני מעייף בשקל.

  מבחינתי חלק גדול מהמפתח לפיענוח ההופעה הזו נעוץ בפרצופים של טל הפטר. אם הפואנטה הייתה מוזיקלית, הוא לא היה טורח לעשות כל כך הרבה פעמים את פרצוף "זמר הקסטות הסובל" המזוהה כל כך עם ביטר ושות'. אני זוכר שחשבתי מבין כל האנשים בעולם דווקא על מתי כספי – אפשר למצוא קווי דמיון מסויימים בין המוזיקה של כספי (בייחוד ב"אחד לאחד") שמפלרטטת קלות גם היא עם השפעות מזרח תיכוניות, לבין מה שהפטר\צדוק עושים. אלא שכספי לוקח את ההשפעות, מערבב אותן עם מה שבא לו (קלאסי, ג'ז, דרום אמריקאי) ומגיש את זה בהגשה כספית שאי אפשר לטעות בה. ועל כן זה אותנטי.
  ההגשה של הפטר על פרצופיו ומניירותיו לעומת זאת נראתה במקרה הטוב כמו פארודיה, ובמקרה הרע כמו חיקוי לא מוצלח. ומבחינתי זה אחד הדברים שגרמו לי לפרש את ההופעה כפי שפירשתי אותה. לא היה שם משהו אישי. היה שם אוסף של חיקויים.