בכל פעם שהיא שרה
יום ב, 15.12.08, 11:48 
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 5.12.08)
היא עולה לבמה, ומהשיר הראשון ברור שאם יש פריקונספציות לגבי נורית גלרון, זה הזמן להיפרד מהן ולהשאירן מחוץ למועדון הזאפה. הפתיחה האינטימית, רק היא והגיטרה של ערן וייץ, חודרת מיד אל מתחת לעור. היא שרה "בכל פעם שאני מנגן", ואני מאמין לה. זה הישג משמעותי: לא רק שהיא לא מנגנת, היא על אחת כמה וכמה לא "מנגן". אבל אפילו הנטיות הקוויריות של הזמר העברי של פעם להתעלם מענייני מגדר לא יכולות לקולה של גלרון. היא ממשיכה עם "בכל פעם שאני שר \ משהו בי נשבר", ובכל פעם שהיא שרה, משהו בי נשבה – בקסמיה.
לחלק מהקהל זה לוקח קצת יותר זמן. ב"השיר על הארץ" היא שרה "איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות", ומפנה את המיקרופון לקהל, שלא יודע לענות לה וממחיש הלכה למעשה איך נשמעות מילים עזובות, מנגינה נשכחת. אבל גלרון לא נלחצת, משחררת צחקוק קל וממשיכה בשלה בבטחון. היא יודעת שעד סוף ההופעה הקהל יהיה שלה וישיר מה שהיא תרצה מתי שהיא תרצה.
זה כנראה נכון שנשים מבוגרות בשלות יותר. גלרון שולטת בבמה באופן מוחלט, עוברת בקלילות מרוק לג'אז לפלמנקו, הופכת כל טקסט לשלה ברגע, נעה בקלות בין זעקות ללחישות, תמיד יודעת את המרחק הנכון בין המיקרופון לפה, את ההטעמה המדוייקת לכל מילה. שנים של נסיון ניכרות בכל הברה שלה. כשהיא מדברת בין השירים הקהל באמת רוצה לשמוע מה יש לה לומר. ויש לה. קול הפעמונים של פעם כבר מעט סדוק וחרוך, אבל זה רק תורם, כמו פנים יפות שהשנים לא פגעו בהן ורק הוסיפו להן אופי. גם להקת הליווי שלה מצויינת, בייחוד הקלידנית ורד פיקר והגיטריסט ערן וייץ.
אלא שכשההופעה ממשיכה, מזדקרים מידי פעם פערים בולטים בין השירים הישנים לבין שיריה מהשנים האחרונות. השאלה עולה מעצמה: ביצועים מרגשים לקלאסיקות אינם דבר של מה בכך, אבל האם נורית גלרון עדיין רלוונטית? האם היא עדיין יודעת לזהות שיר טוב? כמו הגיבורה של השיר "ספינותיה" שיכולה ללכת "לאיסלנד, ג'מאייקה ניו זילנד… לשום מקום מסויים", נדמה לרגע שגם הלחנים החדשים של שיריה לא הולכים לשום מקום ספציפי. שאין בהם את אותו חותם ייחודי וחד פעמי של מלחינים כמו יוני רכטר או יעל גרמן. שמה לעשות, דודי לוי הוא לא שם טוב לוי. אלא שאז מגיע השיר "עייפתי" מאלבומה החדש שטרם יצא: המילים המרגשות של נתן זך והלחן הכובש של אילן וירצברג, מעידים שגלרון עדיין רחוקה מלהתעייף.
היצירה עם השותפים הותיקים זך ווירצברג מוציא ממנה את המיטב. "כולנו רוצים לתת, רק מעטים יודעים איך", היא שרה. היא ללא ספק נמנית על המעטים האלו. אם היא הייתה פורצת עכשיו, היא אולי הייתה נשארת עם השם נורית קלימבורד, אולי אפילו מוסיפה איזה "מקסימיליאן" באמצע וזוכה גם להתעניינות תקשורתית ולקהל צעיר יותר. כשהיא מסיימת לשיר מישהי מהקהל מבקשת: "אפשר עוד פעם את השיר הזה?". אני הייתי מבקש לשמוע עוד פעם את כל ההופעה הזו.
(נורית גלרון, 28.11.08, זאפה תל אביב)
תגיות: אילן וירצברג, דודי לוי, ורד פיקר, יוני רכטר, יעל גרמן, נורית גלרון, נתן זך, ערן וייץ
...ובאותו עניין:
- האריה השואג - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 2.1.09) לראות את חמי רודנר בהופעה בזאפה מיוזיק רום זה כמו לבקר בגן חיות. ...
- בין השורות 16.9.08 - ההצבעה למען המועמד הישראלי לטקס פרסי MTV החלה באתר נענע. לא שאפשר היה לדעת על זה - מישהו ראה פרסום ב...
- בלוגנרול 29.7.08 - אני יודע שהרבה מוזיקאים בסצינה קוראים את הבלוג. אז במיוחד בשבילם, בלוגנרול מכיל הפעם שפע של לינקים ש...
- בין השורות 3.11.08 - והפעם מקבץ ארוך במיוחד - אני חי ב-Delay. מצטער. הנה הרבה ידיעות שהיו צריכות לעלות כבר לפני שבוע, אבל...
וירצברג ענק.
חבל שאין לו יותר הכרה מהקהל.
מעניין, הנה זמרת שממש לא חשבתי לעצמי שיעניין אותי ללכת לראות
והפוסט הזה גרם לי לשנות את דעתי. אני מסוקרן מאד ויש לי הרבה ריספקט אליה,
מקווה לתפוס את ההופעה הזו.
השתגעת? להחמיא למיין סטרים? (-;
הלו! מה זה פה??
חשבתי שזה בלוג מוזיקת אינדי…
אחלה פוסט!
באמת עושה חשק ללכת להופעה של נורית…