על מה זו הרוח נושבת?
יום ד, 19.11.08, 1:42 
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 14.11.08)
מידי סתיו מנשבות הרוחות, ובמדינה שבה החורף הוא לא יותר מאשר סתיו ארוך מהרגיל, עושים רוח פי כמה. וכידוע, רוחות נושבות עם בוא הסתיו, ואחר כך שוכחות. וגם אנחנו. ובמקרה של עלמה זהר, על מה זו הרוח נושבת לא לגמרי ברור, וגם לא כזה משנה. כי מוכשרת ככל שתהיה, וכשרון דווקא יש לה בשפע, כרגע היא בעל כורחה סוג של פיקציה תקשורתית.
והיא לא אשמה בזה. עלמה זהר היא מוזיקאית טבעית ומבצעת מחוננת עם כמה שירים מצויינים, שכבשו את הרדיו ובצדק. הבעיה היא שההופעה שלה חושפת ששאר השירים שלה, שהם במקרה גם רוב השירים שלה, הם בינוניים למדי. לא רעים חלילה. סתם בינוניים. נהנים מהם כששומעים אותם, אבל לא זוכרים אותם כשהם מסתיימים. כמו הקדנציה של אולמרט, רק להפך. אבל בסיפור ההצלחה שנקרא עלמה זהר לא מספרים לכם שיש לה גם שירים מביכים כמו "ארבעים מעלות בצל". ההצלחה שלה נובעת מהמאמץ של אנשי ניהול, שיווק ותקשורת להסתיר מכם את האמת. והאמת היא שהמלך אומנם אינו עירום, אבל נראה שהמלכה קונה את בגדיה אצל גדעון אוברזון.
אלא שמישהו דואג שם למעלה להסתיר מכם שהיא לא תמיד מוצלחת, וגם לא עד כדי כך מצליחה. העליה המטאורית של זהר, אלבום הזהב שקיבלה והקונצנזוס הביקורתי על איכויותיה יצרו מראית עין שיש לה קהל מעריצים הולך ומתרחב. אך בהופעה מגלים שהמעריצים אינם ושהמראית אין. מעריצים אמיתיים לא יושבים במשך הופעה שלמה בשקט ופוצחים בשירה רק כשמגיע הלהיט מהרדיו. מעריצים אמיתיים לא רצים אחרי ההופעה לקנות את הדיסק שכבר אמור היה להישחק אצלם עד דק. מי שעושה דברים כאלה זה קהל עדר, שאתמול העריץ איזו בוגרת רימון טריה ומחר יעריץ איזה כוכב נולד רקוב, וישאיר בסופו של דבר את העלמה ללא הזהר.
האמת הפשוטה היא שעלמה זהר היא לא פרי טרי ולא פרי רקוב, אלא פשוט פרי בוסר, ועל כן ההצלחה המוקדמת שלה מצערת – היא יוצרת ייחודית מכדי להיות כאן אורחת לרגע ולהתנדף כשהפוטנציאל המסחרי שלה ימומש. שירים כמו "עם הגב" ו"המופלאה בנשים" מעידים על הכשרון הגדול שלה, שהיה משתבח לו היא הייתה טורחת להשתפשף קצת לפני הפריצה, לסנן את השירים החלשים מהרפרטואר ולשפר את הנוכחות הבימתית הטבעית כעץ וחזקה כעלה.
ממישהי שכתבה את "גלות בבל השניה" ו"אגו טריפ", שמתארים כל כך יפה את השטחיות והזיוף של עולם הזהר (סוג של מדרש שם?) אני מצפה להרגיש לא בנוח כשהיא עצמה הופכת למוצר ארוז ומשווק היטב. ונראה שהיא מודעת לבעייתיות – לאורך ההופעה היא העירה על ההצלחה של "שיר אהבה אינדיאני (מיגל)" (להיט דבילי"), על המראה המלאכותי שלה ("הלבישו אותי בפלנלית") והתעקשה להזכיר כמה פעמים שנגניה המוכשרים אינם נגני הפקות שכירים ("כולם חברים שהבאתי מהבית"). אז אם היא מודעת לזה, והיא לא מרגישה עם זה בנוח, למה היא עושה את זה? הרי זה אגו טריפ. היא כתבה על זה שיר. אז למה היא לא בוכה?
(עלמה זהר, צוותא, 5.11.08)
תגיות: עלמה זהר, קהל, שיווק, תרבות מעריב