סוף העולם דרומה
יום ד, 25.6.08, 10:25 
די, כמה אפשר לכתוב על תל אביב? אתמול החלטתי לצאת קצת מהעיר, לנשום אוויר אחר, לשנות אווירה. לא עוד להקות מתוחכמות עמוסות אפקטים עם טקסטים נשכניים ושירי משוררים. התגעגעתי למשהו תמים יותר, טבעי יותר. בסוף הגעתי ליישוב קטן בשם Telaville, על הגבול המדומיין בין אלבמה, טנסי וגבעתיים. ישבתי שם בפאב מקומי בשם Freeland (כנראה הוקם ע"י המתיישבים הראשונים שהיגרו לשם מהארץ הישנה ושיחררו אותה מעול הילידים). זה מקום של אנשים פשוטים – אחרי יום של עבודת כפיים בשדה, הם באים לשם כדי לשמוח קצת, לפרוק עול, לשתות בירה ולרקוד לצלילי להקת הקאונטרי של השכנים.
אל במת החציר המאולתרת עולה להקה בשם "Endof" ![[myspace]](/wp-content/themes/earplugs_2.0/images/myspace.gif)
, שלפעמים קוראים לה גם "The Biiig Whoop". גבריאל ס. מוזס אומנם מתהדר בתואר "דוקטור", אבל הוא לבוש כמו חוואי, ואי אפשר לטעות במבטא הדרומי שלו – הוא לכל היותר דוקטור באקדמיה לקלשון. לצידו נמצאים בני דודיו ג'ו, ג'ו וג'ו על קונטרה בס, כינור וקרש כביסה בהתאמה (שלא תתבלבלו בינהם חלילה), וביחד הם פוצחים ברצף שירי קאונטרי, בלוגראס ורוקבילי מקפיצים. והקהל רוקד. זה לא משהו שלא שמענו בעבר, אבל זה ממש נחמד.
לאט לאט אני מתעורר. ואני קולט שאני בעצם עדיין בתל אביב, שאין כאן קונטרה בס, כינור וקרש כביסה, ושלמעשה זה לא נכון לומר שזו לא מוסיקה שלא שמענו בעבר. כי לשמוע להקת קאונטרי מחושמלת, כאן, במרכז העיר, בין סשן הרוק האלטרנטיבי שבוקע מהבר לבין להקת הPאנק שעולה אחר כך, זה לא מובן מאליו.
גבי בן משה אשר על האקוסטית והשירה דואג לשמר את האשליה הסוריאליסטית, וגם בין השירים מקפיד לדבר אנגלית או עברית משובשת ומשעשעת עם מבטא אמריקאי כבד ("ב-12 לאוגוסט אנחנו מנשקים אלבום"). והוא מופיע נפלא – מזמן לא ראיתי גיטרה אקוסטית רטובה כל כך מזיעה. יונתן יידוב על הבס מפתיע עם סאונד כבד ולא אופייני לסגנון אך מאוד אופייני לגיטרת ה-Warwick שלו (נחשו על איזו בס אני מנגן?). דור ארוך (?) דוחף את כל העסק קדימה על התופים, אבל השוס האמיתי, אחרי שקולטים את הקטע של גבי, הוא יונתן בירנבאום על החשמלית. אותו בירנבאום שרק לפני 4 ימים כיסח בוירטואוזיות ב-"LeChuck" משתמש כאן בטכניקה המופלאה שלו כדי להריץ שורות של כינור על אסיד. ממש מצא את ההבדלים. כנראה שהעיסקה שלו עם אלוהים – קבלת כשרון נגינה תמורת ויתור על הבעות פנים – השתלמה.
"The next song is about killing yourself" מכריז גבי בנונשלנטיות דרומית, והקהל מריע כאילו הוא הרגע כתב שיר על אופוסום בתנור. בהמשך מופיע גם קאבר קאונטרי באנגלית ל"פחות אבל כואב" של יהודה פוליקר (אני לא ממציא את זה). הפרילנד מפוצץ, הכי מפוצץ שראיתי אותו עד כה, ברמה שליאור המנהל נותן למאזין או שניים מבחוץ להיכנס בחינם. ואנשים רוקדים.
כל המחזה הספק אותנטי ספק סוריאליסטי הזה מגיע לקיצו דיי מהר, ואולי טוב שכך. אחרי הכל, אין כאן חידוש של ממש, אלא סתם כיף צרוף שמבוצע בכשרון ובחן. אם זה היה ארוך מידי, זה היה ממצה את עצמו.
תגיות: ENDOF, גבי בן משה, יונתן בירנבאום, יונתן יידוב, פרילנד, קאונטרי