זמן אינדינגב
יום ב, 11.10.10, 16:22 
אני לא יודע כבר כמה זמן שאני לא מצליח לסדר את המחשבות. יתכן שרק יום אחד עבר מאז הפסטיבל? היום הזה הרגיש כמו שבוע. זמן אינדינגב. התעוררתי אתמול ב-7 בבוקר (השעון הביולוגי שלי הסתנכרן מהר מאוד עם המדבר), הלכתי לאכול חומוס (אבו ג'ורג' לא הבין אותי כששאלתי אם הוא מקבל תלושים), נרדמתי שוב בצהריים (צריך לשמור כוח להופעות של הערב). אחרי צהריים התעוררתי שוב רק כדי להיזכר שבעצם אין כלום בבמה הגדולה, שהיא מרוחקת מרחק שעתיים נסיעה מתל אביב, ושבכלל צריך ללכת לעבודה. ישבתי 5 שעות מול המחשב בעבודה והסתכלתי על תמונות מהפסטיבל בפייסבוק. יכול להיות שזה נגמר? איך לעזאזל חוזרים לשגרה?
זו השנה הרביעית של הפסטיבל, השלישית שאני מבקר בו, השניה שאני באקסטזה ממנו והראשונה שאני מופיע בו בעצמי. זה קצת שונה לכתוב על פסטיבל שהשתתפת בו – איזה חלק מהרשמים ראוי לחלוק, ואיזה מוטב לשמור לעצמי? כמה מהם צריכים להיות על שלל המוזיקאים שהשתתפו בפסטיבל וכמה מהם צריכים לעסוק בחוויה הפרטית שלי כמוזיקאי מופיע? את מי בכלל מעניין לקרוא רשמים של מישהו שהוא משוחד לחלוטין? אבל כנראה שהפעם אני לא כותב בשביל אף אחד מלבדי. הכתיבה הפעם היא בגדר תרפיה.
צילום: ניתאי פיצ רונן
אם בשנה שעברה חזרתי מהפסטיבל מוצף באור המדבר (יש שקוראים למצב הזה "מואר"), טענתי שמדובר בחוויה רוחנית והצבעתי על כמה רגעי אורגזמה בלתי נשכחים, השנה זו הייתה חוויה מאוד שונה. הפעם לא היה ולו רגע אחד שבו ניקוו לי דמעות של אושר בזווית העין. לא הגיעה השניה הזו שכה חיכיתי לה, שבה אני מבין שאני בגן עדן. לא חוויתי את אותה התרגשות ממכרת, שהפכה אותי לג'אנקי אינדינגב שרק מחכה 363 יום לפסטיבל הבא. אבל היה משהו אחר. לאט לאט אני מבין שבאינדינגב 2009 הייתה התאהבות, עם כל רכבת השדים הרגשית שהיא כוללת. באינדינגב 2010 ההתאהבות התחלפה באהבה. נטולת שיאים, אבל הרבה יותר עמוקה.
שלא יובן לא נכון – כמו תמיד, גם השנה היו רגעים אדירים בהופעות מצויינות: האירוח הקצר של ניצן חורש מאלקטרה אצל אנטיביוטיקה; הפריחה של Drunk Machine האלמוניים עד כה על הבמה הגדולה (פלוס העובדה שהם הקדישו לי את הלהיט…); ההופעה המהפנטת לחלוטין של Bela Tarr, הלא היא זואי פולנסקי המבריקה; האנרגיות המפתיעות של Left הצעירים; הסט המטורף כתמיד של רייסקינדר, שאם היה כאן נוער אמיתי הוא היה הדובר הבלעדי שלו; ההופעה המקפיצה של שממל, להקה שפשוט נולדה לפסטיבלים בחיק הטבע; אינגה דינגו שהוכיחו שגם בבמה הקטנה ובלי סצינות עירום הם עדיין הלהקה המופרעת ביותר בארץ; יקיצה משנת צהריים לצלילי סומסום הצוענים והמצויינים, שלא שמעתי עליהם עד לאותו רגע (וזה לא דבר מובן מאליו במקרה שלי); החיבור הקסום והמושלם בין מיכל לוטן ודניאלה ספקטור ; הטריפ של Massive Fingerz, הרכב העל של Tiny Fingers עם חיזוק של נועם הלפר מ-Kitzu, שהפתיע אותי לגמרי – חשבתי שארקוד, ובמקום זה הצטנפתי בתנוחת עובר וטסתי לעולמות רחוקים בתוך הראש; [phototaxis] שהפתיעו עם מופע בוקר מצוין וקאבר אדיר לביטלס (אבל דווקא ביום ההולדת של ג'ון הם עשו שיר של פול?); עוזי פיינרמן הענק, שהאירוח של קותימן על הקלידים שידרג אותו פי כמה; וכמובן קרולינה, ששלחה אותי הביתה עם חיוך ענקי מרוח על הפנים ומספיק אנרגיות טובות לכל השנה שצריך להעביר עד לפסטיבל הבא.
צילום: ניתאי פיצ רונן
ועדיין, כצפוי, הרגע החזק ביותר בשבילי היה כשהופעתי בעצמי עם The Raw Men Empire. הופענו לא מעט בחיינו הקצרים, אבל יש דברים שיכולים לקרות רק בפסטיבלים. רגע לפני שעלינו לבמה פגשתי את חברי שממל והצעתי להם לעלות בספונטניות לג'מג'ם איתנו בשיר הלפני אחרון. וכשהגיע הרגע ונתתי להם סימן לעלות, לא רק הקהל היה מופתע: מפאת קוצר הזמן, לא הספקתי לעדכן את חבריי ללהקה, שלרגע לא הבינו למה כל הקהל קם פתאום ומתחיל לרקוד. ולמרות שידעתי שזה עומד לקרות, גם אני לא הבנתי ולא האמנתי שזה קורה. בחלום הכי רטוב שלי (עד כמה שאפשר לחלום חלומות רטובים ביובש המדברי) לא דמיינתי שאלף איש יקפצו בהופעה שלנו באינדינגב.
חווית ההופעות על הבמה הזו היא מתעתעת. הנה קרוספוסטינג קצר מהדברים שכתבתי לבלוג הפסטיבל רגע אחרי שירדתי מהבמה: כשאתה מנגן על הבמה, הכל נשמע רע. כשאתה מסתכל מהבמה על הקהל, נדמה לך שאף אחד שם לא נהנה. אבל אז מסתיים השיר ומאות אנשים מוחאים לך כפיים בהתלהבות, ואתה מהרהר לעצמך – האם יתכן שכולם כגוש אחד החליטו פתאום להיות מנומסים? מוזר. רק כשמחיאות הכפיים נחלשות ואתה מתחיל לנגן את השיר הבא, מתחילה לחלחל ההבנה שהקהל כנראה באמת נהנה. ואז אתה בעצמך מתחיל להינות. אבל זה מחזיק בדיוק 20 שניות, עד ששוב אתה מתחיל לחשוב שהכל נשמע רע וחוזר להסתכל על הקהל ולחשוב שהוא לא נהנה. מזל שאחרי השיר האחרון אין עוד שיר שיכניס אותך לסרטים של מוזיקאים, ואתה יכול לרדת מהבמה בהבנה שכנראה שהיה טוב.
בבוקר היום השלישי של הפסטיבל היה רגע שבו התעוררתי מחלום עמוס כמו ליינאפ של פסטיבל אינדי, ולא הייתי בטוח האם הרגע סיימתי לחלום והתעוררתי, או שאולי להיפך. וכרגע אני מרגיש תחושה דומה: נדמה לי ששלושת הימים האלו במצפה גבולות חסר הגבולות לא היו דוגמה לחיים אלטרנטיביים – הם היו החיים עצמם. החיים האלטרנטיביים הם אלו אליהם אני מנסה להסתגל מחדש כרגע, בחוסר הצלחה. החיים האמיתיים נמצאים באינדינגב.
(תודה לניתאי פיצ רונן על התמונות!)
תגיות: bela tarr, drunk machine, massive fingerz, phototaxis, the raw men empire, tinyfingers, אינגה דינגו, אינדינגב, אלקטרה, אנטיביוטיקה, דניאלה ספקטור, זואי פולנסקי, מיכל לוטן, נועם הלפר, סומסום, עוזי פיינרמן, קותימן, קרולינה, רייסקינדר, שממל