לחתוך את הסצינה
יום ד, 18.11.09, 8:17 
"כל האינדי שלך – זה לא מוביל לשום מקום!", הטיח בי חבר. אומנם שמחתי שהוא העניק לי את כל האינדי הישראלי במתנה, אבל הייתי חייב לחלוק עליו. הוא התעקש: "הבלוג שלך פועל בואקום. אין פה באמת סצינה, זה לא באמת קורה, זה לא באמת גדֵל, אין לזה קהל", הוא המשיך, ואז שלף את הקלף הקבוע בקרב הפסימיסטיים – "לא נמאס לך לראות 30 אנשים בכל הופעה?". ואתם יודעים מה? הוא צודק. נמאס לי.
87% מהסטטיסטיקות נתונות לפרשנות
הויכוח הגדול סביב האינדי הישראלי חוזר תמיד לסוגיית הקהל והתהודה. יש סצינה או אין סצינה? אלו שחושבים שהאינדי רק הולך וגדל יזכירו את מועדוני האינדי שצמחו בשנים האחרונות, את כמות הלהקות החדשות שצצות במייספייס מידי יום, את פסטיבלי המוזיקה ההולכים ומתרבים, ואת החשיפה שאמנים כמו אסף אבידן או עמית ארז מקבלים אפילו בתקשורת המיינסטרים. אבל מולם המקטרגים יציבו תמיד את אותו נתון עגום – 30 אנשים בקהל ברוב המוחץ של ההופעות. וכאמור, נמאס לי. נמאס לי מכך שאנשים מפספסים את המשמעות האמיתית של הנתון הזה, ואת הכיוון שהוא חייב להתוות לכל מי שהמוזיקה הישראלית יקרה לליבו.
נכון, הקהל של רוב האמנים הוא עדיין מצומצם. אבל צריך לזכור שיש הרבה יותר אמנים, הרבה יותר הופעות והרבה יותר מקומות להופיע מאשר בעבר. גם ללא נתונים רשמיים, זה דיי ברור שהקלות והנגישות של יצירת והפצת מוזיקה בעידן האולפן הביתי והאינטרנט הובילו לפריחה מוזיקלית חסרת תקדים בהיקפה. כך שגם אם הנתון של קהל-פר-הופעה הוא סטטי, הרי שהמכפלה שלו הולכת וגדלה. 30 איש בקהל של 100 להקות זה 3000 איש. אבל 30 איש בקהל של 200 להקות זה כבר 6000. העובדה שכמות הקהל ברוב ההופעות עדיין עומדת על 30 ולא יורדת ל-5 היא-היא ההוכחה לכך שהתהודה בעצם רק הולכת ומתרחבת.
משבר האלבום השני
ופה אנו מגיעים לבעיה האמיתית, שאינה כמות הקהל, אלא דפוסי הצריכה שלו, דפוסים שהגיע זמנם להשתנות. בכל ערב יש ברחבי העיר המון הופעות. אפילו אחרי סלקציה, כמעט מידי ערב יש 3-4 הופעות טובות שאפשר לבחור בינהן. לכאורה זה טוב, זה מעודד תחרות, וזה פועל יוצא של כלכלת שוק. אבל גם בכלכלת שוק נדרשת לעיתים התערבות חיצונית, אם השיטה מביאה יותר נזק מתועלת. וכשהקהל שהולך וגדל מתפזר בין יותר מידי הופעות, אף אחד לא מרוויח באמת. המזל הוא שאנחנו נמצאים ברגע הנכון על ציר הזמן כדי לשנות את זה.
נדמה שהאינדי הישראלי נמצא במשבר האלבום השני. עברנו את האלבום הראשון, את ההצלחה המפתיעה שהכריזה "אנחנו פה". עכשיו אנחנו מתמודדים עם הציפיות שההצלחה מביאה, עם הבלבול שהיא יוצרת, וגם עם התחושה של צעידה במקום. וזה הזמן לקחת אוויר, להבין מה צריך לשנות, ולהתוות דרך חדשה לקראת האלבום השלישי, שסוף סוף יממש את הפוטנציאל.
הצמצום האנושי
בואו ניקח את הפסטיבלים כמקרה מבחן: בשנה שעברה היו שני פסטיבלי אינדי אדירים שעקפו את כל הציפיות והפכו לקו פרשת מים, למפגן כוח של סצינת האינדי ההולכת וגדלה. השנה כולם ניסו לקפוץ על העגלה, והיא התפרקה לחתיכות עם פסטיבלים בינוניים ומטה וקהל שהתפזר בינהם או פשוט לא הגיע (ומזל שהיה אינדינגב כדי להציל את הכבוד של כולם). המסקנה ברורה. תתכופפו, אני עומד להטיל פצצה: כדי לגדול באמת, סצינת מוזיקת השוליים חייבת קודם כל להצטמצם. ואני מתכוון ללחתוך בבשר החי: לקיים פחות אירועים, לבטל כמה פסטיבלים, וכן, גם לסגור מועדונים אם צריך. בדיוק כפי שחייבים להסיר גידול סרטני שמתפתח ללא שליטה כדי להציל את הגוף כולו, כך צריך לטפל גם באינדי הישראלי, כדי שהוא יוכל להמשיך להתקיים. צמצום הסצינה לא בהכרח אומר פחות הופעות. הוא כן אומר פחות הופעות שבאות אחת על חשבון השניה, ויותר הופעות שמגיעות אחת אחרי השניה.
האינדי הישראלי חייב ליצור מודלים חדשים שיאפשרו לו להתמרכז, להתאגד, ולהתחזק, וזו אחריות משותפת בעיקר של אמנים ובעלי מועדונים – אם זה יהיה אטרקטיבי, אנחנו בקהל כבר נתיישר בהתאם. להקות ומועדונים צריכים לעודד מיוזמתם הופעות חימום, דאבל-פיצ'רים, כרטיסים משולבים מוזלים וערבי הופעות מרובי להקות, למשל. מי שירצה יוכל להמשיך ולהגיע רק להופעות שמעניינות אותו. אבל מי שירצה יוכל להישאר גם לכמה הופעות ברצף. כשזה יהיה הסטנדרט והופעות בודדות יישמרו לאירועים מיוחדים וחגיגיים, אנו עוד עשויים להגיע למצב האוטופי שקיים בחו"ל, בו קהל מגיע לחלק ממועדוני ההופעות באופן אוטומטי בכל ערב, גם מבלי לדעת מי מופיע.
מישהו שמבין בתורת המשחקים בטח יוכל להסביר את זה יותר טוב ממני – שיתוף פעולה וסולידריות יכולים להניב לכולם רווחים גדולים הרבה יותר מאשר פעולה לחוד מתוך אינטרסים צרים. צברנו הרבה תנופה בשנים האחרונות. עכשיו הגיע הזמן לשבור את ההגה הצידה, כי אם לא אנו עשויים להתנגש בקיר.
תגיות: אינדי, אינדינגב, דאבל פיצ'ר, הופעת חימום, פסטיבל, קהל, שוליים