צליל מכוון
יום א, 14.6.09, 9:08 
(פורסם במקור בתרבות מעריב, 12.5.09)
כשהגיטרה שלה יוצאת מכיוון, היא מעבירה אותה לגיטריסט שיושב לימינה ומסבירה לקהל: "זה סיפור של כיוון. כשזה יוצא מכיוון, אין מה לעשות, אני עוצרת ומחכה שמישהו יכוון". לכו תתרגלו איתה, עם אתי אנקרי החדשה. יש עכשיו מי שמכוון אותה – שיערה נתון בשביס, כולה אומרת פיוס ושקט פנימי. היא עדיין הופכת רגעים קטנים לדימויים עוצמתיים בין רגע, אבל הכיוון החדש שלה בחיים מחייב צניעות, צניעות בכל מובן, ועל כן גם העוצמה שלה מגיעה במנות קטנות. "מה שהייתי שוב אינני, מה שהנני לא נשמר", היא שרה בפתיחת ההופעה, במילים שנכתבו הרבה לפני התקרבותה לדת. וכיאה לטקסט מוצלח, המילים האלו מקבלות עכשיו משמעות חדשה.
הקולות באים ממנה, והניגון מלא חידה, אבל חסרה שם החוצפה והאגרסיביות של פעם. לא בכדי היא לא נוגעת בשירי אלבום הבכורה המופתי שלה. היא לא רואה לכם בעיניים והס מלדבר על לוליטות – אנקרי שרה על האהבה הגדולה שלה, על כיסופים למלך נורא ונפלא, על יציאת מצרים (כשהיא שרה "והם עולים עלינו / צבא של פרשים", היא אף משחילה "חס ושלום" מהיר בין השורות). הריסון הזה קיים גם בהגשה וגם בעיבודים – המופע שומר על קו מינימליסטי, עם אנקרי שפורטת בשקט על הגיטרה, לצידה אלי צרוי המרהיב על גיטרה קלאסית וארז מונק הורסטילי על כלי הקשה. זה יפה, אבל זה לא סוחף.
לאורך המופע, הקהל, המבוגר ברובו, נשאר קפוא. מידי פעם הוא משתחרר ומוחא כפיים לפי הקצב, וכשאנקרי שואלת אם זה בסדר לתבל את ההופעה בסיפורי פולקלור יהודיים מישהי קוראת לה בחום: "כל מה שאת זה בסדר". הקהל אוהב אותה, אין ספק, אבל הריחוק מורגש. רק בסוף ההופעה אנקרי מגלה את הסיבה. "רגע, אתם באתם לשמוע את שירי רבי יהודה הלוי?", היא שואלת, והקהל מתעורר באחת. "הרגשתי חוט של אי הבנה עובר כל ההופעה", היא משתאה בפיוטיות, ופוצחת ברצף משיריו של ריה"ל שזוכה לתשואות.
אבל אם בשיריה שלה היא הצטנעה, הרי שכאן, עם טקסטים של דמות נערצת עליה, היא כמעט נעלמת. "אני מצטופפת במילים שלו, וכמהה", היא מסבירה, אך מה שטוב לאמונה לא בהכרח טוב למוזיקה. האם הקהל מריע לה, או לטרנד הפיוטים שתוקף אותנו מכל עבר? דווקא כשהיא לוקחת את החופש לשחק עם המוזיקה שלה, לאלתר בסגנונה הייחודי ולהתבדח עם הקהל, ההופעה מתעוררת לחיים באמת. אנקרי בשיאה כשהיא מעזה לכוון את עצמה בעצמה.
אתי אנקרי במרכז סוזן דלל, 4.6.09
תגיות: אתי אנקרי, פיוטים, תרבות מעריב
...ובאותו עניין:
- עץ אלון - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 5.6.09) ב-1969, כשאריק איינשטיין חיפש סאונד חדש, הוא שלף ממועדון שוליים מ...
- משחק צוללות - (פורסם לראשונה בתרבות מעריב, 5.9.08) במילה אחת: צמרמורת. בשתי מילים: צמר-מורת. ובשלוש: עדיין, צמר-מו...
- אמנותו אמונתו - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 6.2.09) הוא מגיח מתוך הערפל שעל הבמה: חליפה שחורה, כובע, זקן. הקהל מתחיל ...
- איה, צורם - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 26.6.09) על הכסא מתיישבת איה כורם למסור עדות. מולה בהיכל הצדק של קפה ביאל...
- רפי, תרגש אותי - (פורסם במקור בתרבות מעריב, 27.2.09) האם רפי פרסקי באמת יכול היה להיות דוקטור לפיזיקה גרעינית, כפי שה...
תחליף את כל ה"אתי אנקרי" ב"באביתר בנאי", והכתבה הזאת עדיין תעבוד.
לדעתי האישית, הדת לא עושה טוב למוסיקה פה בארץ.
היא מרסנת את הפראות.
הי נדב:)
אתה מעלה פה סוגיה חשובה… שחשבתי עליה הרבה.
אני מסכימה איתך, משהו בפראות הלך, אצל אתי אנקרי ואביתר ונראה לי שאצל כל מי שעובר תהליך של תשובה.
השאלה אם זה בהכרח כזה רע?
הטעם שלי במוזיקה היה פעם פחות מעודן משלך ויותר אגרסיבי. ואז חזרתי בתשובה, ועברתי תהליך שלך עידון בכל תחום, כי אתה לנכנס לממלכה של ריסון עצמי, מחשבה לפני כל צעד. ואז מה קורה? משהו בך כבר לא מחפש אגרסיביות. זה לא שהכאב הפנימי נעלם… טוב אולי הוא כן קצת נעלם. בכל זאת יש סיבה לקום בבוקר עכשיו.
היום אני לא מסוגלת לשמוע את מה ששמעתי פעם- זה ישר מבעס אותי, יוצק לי עופרת באיברים. זה לא שהזדקנתי, אני מקווה. אני חושבת שאני פשוט פחות קהה. האוזן רגישה יותר למתי הזמרת מיבבת ברחמים עצמיים, מתי הסולו גיטרה הוא כולו אגו אגו אגו, מתי כולם חושבים על סקס ולא על מוזיקה.
אני ממש מתרגשת מאתי אנקרי החדשה…אולי גם אתה תתרגש אם תתן לזה זמן לצמוח אצלך.
"…תן לשינוי לצמוח, אל תפחד מהפחד" אלק!