►
◄

We can work it out

130 קמ"ש, 38 דקות נסיעה.

כל כמה דקות יש טלפון בהול: "איפה אתם???".

ככה זה כשצריך להגיע מהופעה באירוע משפחתי בכפר הס להופעה בפסטיבל הביטלס בחולון, כשהאירוע המשפחתי מסתיים ב-20:54 ואנחנו אמורים להיות על הבמה בחולון ב-21:40 לכל המאוחר.

דורון, סולן הדוגמניות והנהג הפרטי שלי לערב, נוהג כמו מטורף. אליאב, הגיטריסט, שכבר מחכה בחולון, שוב מתקשר בלחץ: "חייבים לעלות כבר! זו להקה אחרונה עכשיו! איפה אתם???". זליג, המתופף, מן הסתם יושב לידו, מצית עוד סיגריה ולא מתרגש.

האוטו עוצר בחריקת בלמים. אנחנו טסים מהרכב אל האולם. המקום מלא, "Abbey Road" מתנגן ברקע כדי להעביר את הזמן. מפיק הערב רואה אנשים עם גיטרות רצים ושואל "אתם אלה שאנחנו מחכים להם??? טוסו לבמה!!". דורון עונה בנונשלנטיות אופיינית: "שניה אחי, אני הולך להשתין". אני מגיע לבמה, מוציא את הגיטרה מהנרתיק, מוציא את האפקטים שלי ומחפש חיבור חשמל, כשלפתע אני נתקל במבטו הנוקב של הסאונדמן, כולו אומר "נראה לך שאתה מחבר לי עכשיו אפקטים". אני מוותר, דורון מגיע, אליאב וזליג מצטרפים, וההופעה מתחילה. עשר דקות ושלושה להיטי ביטלס* מאוחר יותר כבר היינו בחוץ.

עכשיו אני יודע איך נינט מרגישה ביום העצמאות.

_____________________

* למתעניינים – ביצענו את And Your Bird Can Sing, You Won't See Me ו-It Won't Be Long. היה מצוין, קיבלנו אחלה פידבקים.

תגיות: , ,

אז מה, יש לך מה לומר? לא בריא לשמור בבטן. אפשר גם לשלוח טראקבק, מה שזה לא אומר.

...ובאותו עניין: