לא שכחתי לחייך
יום ב, 14.7.08, 11:59 
אני מכיר את מאיה רוטמן ![[myspace]](/wp-content/themes/earplugs_2.0/images/myspace.gif)
מהטלוויזיה. זה לא כזה יוצא דופן, אני יודע, אלא שאני מדבר על הטלוויזיה בחדר העריכה של "שידורי קשת". זה היה לפני שנתיים, כשנשכרתי לערוך את הקליפ "אין מצב לאלימות" (הקידוד ב-Flix לא עושה עימו חסד) של משתתפי העונה הרביעית של "כוכב נולד".
מדהים עד כמה רושם ראשוני יכול להטעות: בתור אדם שלא צופה בטלוויזיה אלא אם משלמים לו על זה, זו הייתה הפעם הראשונה וכמעט האחרונה בה נחשפתי למשתתפי העונה ההיא. ומאיה לא עשתה עלי רושם מיוחד: ההחלטה הטיפשית של יוצרי התוכנית למצב אותה בתור סוג של בריטני ספירס ישראלית, לפחות ברמת האיפור והבגדים, מיקמה אותה בתודעה שלי בתור סתם עוד וונאבי חסרת זהות (ואני דווקא מחובבי בריטני. באמת). בגמר של התוכנית היא דווקא הפתיעה עם ביצוע קודר וכבד ל"מה איתי" של "החלונות הגבוהים", ביצוע שאפילו כלל קטע במקצב שבור של 7/4, שביחס לשטנץ הרגיל של התוכנית זה סוג של אוואנגארד. אבל אני מודה שמרגע שהתוכנית הסתיימה, לא עניין אותי יותר מידי מה יש למאיה להציע. ואלמלא היא הייתה מפתיעה ומגיעה להופעה של "הדוגמניות" (ועוד בפטיפון! לא פלא שצלמי הפפראצי לא הגיעו), לא הייתי מטריח את עצמי לדף המייספייס המקסים שלה. מי שמשלה את עצמו שחובבי אינדי שומרים על ראש פתוח – שיחשוב שוב. גם לנו יש את הקבעונות והסטיגמות שלנו. אולי זה הזמן לבדוק מה רפאל מירילא עושה בימים אלו.
חייבים להעריך את הדרך שמאיה רוטמן עושה. טוב, לא חייבים, אבל כדאי: בניגוד לחלק מהזוכים הקודמים במקומות הראשונים של "כוכב נולד", היא נשארת נאמנה למי שהיא. במקום לחבור לכותבי שירים מקצועיים, היא מתעקשת לבצע את החומר הפולקי שלה. במקום להקיף את עצמה בלהקת תותחים שכירים, היא מופיעה עם גיטרה אקוסטית ונגן כלי הקשה שמלווה אותה עוד מימי הלהקה הצבאית. במקום לחרוש במות ברחבי הארץ ולסגור הופעות במועדונים גדולים היא יושבת מטר מהקהל בחלל הקטן והצפוף של קפה ביאליק. איפה בריטני ואיפה היא.
לפני שהיא ביצעה את "ליפול", השיר שהיא הוציאה לרדיו לפני כשנה, היא דאגה לציין שלמרות הזמן שעבר הוא בכל זאת ייכלל באלבום העתידי, ואף הבהירה: "הוא עדיין חלק מהאמירה שלי". אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה שמעתי מוזיקאי מצהיר שיש לו אמירה. יש משהו כל כך תמים וטהור בהצהרה הזו, כל כך ערכי ופשוט, שקשה שלא להתרגש ממנה. לרגע, מאיה הביאה את רוח וריח המושב ללב תל אביב.
אבל לתמימות הזו שמאיה משדרת יש גם צדדים פחות שובי לב. צריך להיות מאוד נאיבי כדי לבצע בהופעת סולו לא פחות מ-4 גרסאות כיסוי (לבוב דילן, אלאניס מוריסט, יהודית רביץ וג'וני מיטשל) ולחשוב שאפשר לצאת מזה בשלום. הבחירה התמוהה לבצע את חלקן ברצף מאוד פגעה בהופעה, וכמעט איימה להפוך אותה מערב אינטימי עם יוצרת מעניינת לעוד ערב קאברים עם גיטרה אקוסטית. מזל שלא הייתה שם מדורה.
לפני שניגנה את "ילדי תכול העין" של דילן (תרגום – יהונתן גפן), מאיה העירה ללא שמץ ציניות: "זה השיר שבזכותו אתם מכירים אותי". היא התייחסה כמובן לביצוע שלה לשיר הזה ב"כוכב נולד", אחד הביצועים שסימנו אותה בתור פיינליסטית. אני מאוד מעריך את הכנות והפשטות שהיא משדרת, זה ראוי להערכה שהיא מודעת למקומה ובכל זאת מתעקשת להרוויח מחדש את הקהל שלה בדרך המסורתית. ובכל זאת, בשלב מסויים המודעות למקום שממנה היא באה נעשתה מעט מוגזמת. אני בטוח שיש לה עוד דברים להציע.
אפילו השיר שהכי תפס אותי בהופעה -"זה גדול עלי" – התייחס לנושא הזה. זהו רצף דחוס של מחשבות ואסוציאציות מתקופת כוכב נולד, שבאמת מצליח להכניס את המאזין לעולם הזה של לחץ, כשרון ופוזה ("ואל תשכחי לחייך", היא מעירה לעצמה בעוקצנות באחד הבתים). זה פשוט שיר מצוין וחזק, ולא במקרה מאיה פתחה וסגרה איתו את ההופעה, כשהיא מקיפה את שאר השירים שלה איתו מכל צד – כרגע, למרות הכשרון שלה, נראה שהיא עדיין כלואה קצת בכוכב הסגול.
אבל הכשרון הזה מבטיח הרבה. למאיה יש קול יציב ומדויק, עם נוכחות והרבה רגש. והיא מספיק ורסטילית כדי להגיש שירים שקטים בקול עדין, מרוסק ומחוספס, ולעבור לקול פעמונים נעים ומלא בשירים שדורשים יותר נפח. ויחד עם הלחנים היפים שלה, ההגשה הישירה והכנה, והבחירה המינימליסטית בגיטרה וכלי הקשה (עליהם ניגן בכשרון רב אביעד בן יהודה), ההופעה הזו הצליחה לעורר אצלי הרבה סקרנות לגבי האלבום שבדרך.
תגיות: גרסאות כיסוי, כוכב נולד, מאיה רוטמן, מיינסטרים