חרם חרם תרדוף
יום ב, 30.8.10, 8:17 
(פורסם במקור ב-TimeOut תל אביב, 19.8.10)
הנה זה קורה שוב: מוזיקאי בעל שם קובע הופעה, כולם קונים כרטיסים אבל ההופעה מתבטלת במחאה על "המצב". נשמע מוכר? שוב מערבבים אמנות עם פוליטיקה, שוב כולם נכנעים ללחץ של עוכרי ישראל ושוב העולם נגדנו? אז זהו, שהפעם לא: מתברר שדברים כאלה קורים בעולם הנאור גם בלי שנוכל להפיל את האשמה המנחמת על "אנטישמיות", אלא כדרך מחאה לגיטימית. במקרה הזה לא מדובר בחרם בעקבות הכיבוש, המשט, וההתנחלויות, אלא במחאה נגד הקשחת חוקי ההגירה והרדיפה בעלת הניחוח הגזעני אחר מהגרים לא חוקיים. כן, ישראל מככבת ללא ספק גם בתחום הזה, אבל אלי ישי יכול לנשום לרווחה: המדינה שעומדת במרכז הסערה היא לשם שינוי לא ישראל, אלא אריזונה, ארה"ב.
והטריגר? עוולות שלא מגרדות את היחס לפליטים ברחובות תל אביב. באפריל האחרון עבר באריזונה חוק בשם SB1070 שמאפשר לשוטרים לעצור באופן חופשי כל מי שנחשד בהיותו מהגר לא חוקי ולבדוק את מסמכיו. החוק הפדרלי בארה"ב כבר מחייב מהגרים לשאת עליהם את מסמכיהם בכל רגע, אך החוק החדש מהווה עליית מדרגה ונותן לחוק הפדרלי שיניים. המדיניות הזו, שבישראל מיושמת מזה זמן רב ע"י שוטרי יחידת עוז ללא שום התנגדות ציבורית של ממש, עורר תרעומת רבה בקרב מוזיקאים אמריקאים שטענו כי החוק למעשה מעודד התנכלות על בסיס גזע וצבע.
זאק דה לה רוקה, הסולן של Rage Against The Machine, איגד סביבו להקות כמו Massive Attack, Sonic Youth, Cypress Hill, System of a Down ומוזיקאים נוספים תחת השם Sound Strike. חברי הקבוצה ביטלו את הופעותיהם באריזונה, והכריזו שלא יחזרו להופיע בה עד שהחוק יבוטל. בישראל, אגב, הכרזה דומה מצד מוזיקאי מקומי עשויה בעתיד להפוך אותו לעבריין, בעקבות הצעת חוק של חברי הכנסת זאב אלקין (ליכוד) ואריה אלדד (האיחוד הלאומי), האוסרת על קריאה לחרם או עידודו. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית לפני חודש.
כצפוי, החרם עורר סערה במערכת הפוליטית בארה"ב. אם אצלנו אירועים כאלו גוררים תגובות מתלהמות מצד לימור לבנת, אנסטסיה מיכאלי וחבריהן, חוקים שמגבילים את חופש הביטוי והמחשבה והסכמה שבשתיקה מקיר לקיר, הרי שבארה"ב הדעות היו חצויות, ופוליטיקאים רבים נעמדו לצד המוזיקאים: ראשי העיר של לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו, סיאטל ומדינות נוספות יזמו הטלת חרם כלכלי על אריזונה. גופים רבים פנו לבית המשפט בתואנה שהחוק נוגד את החוקה, וממשל אובמה עצמו נקט בצעד חריג והגיש תביעה נגד המדינה. אף אחד לא כינה אותם בוגדים, אף אחד לא הציע להם לרדת מהמדינה, וזאת למרות שכל הסקרים מצביעים על תמיכה גורפת בחוק מצד רוב הציבור האמריקאי, באריזונה ומחוץ לה.
יש גם מוזיקאים שלא מסכימים עם החרם. בישראל, המתנגדים הכי קולניים נגד החרם האנטי-ישראלי בקרב המוזיקאים היו נינט, שכינתה את דבנדרה בנהארט "פחדן עלוב", וגבע אלון, שיזם ערב הופעות "א-פוליטי" בבארבי (שיש שיטענו שאין פוליטי ממנו) במחאה על הערבוב בין מוזיקה לפוליטיקה. באריזונה לעומת זאת, ג'ואי ברנז מ-Calexico המקומיים יצא גם הוא נגד החרם על מדינתו, אלא שהוא לא תקף את יוזמי החרם על כך שהם נקטו עמדה, אלא הציע להם אלטרנטיבה: הוא קרא להם להפוך את ההופעות שלהם באריזונה להפגנות מחאה. אמר ועשה: פסטיבל HoCo שיתקיים בטוסון אריזונה בספטמבר, בו Calexico יובילו את רשימת המופיעים, יוקדש למאבק בחוק החדש ויכלול עמדות בהן יהיה ניתן לקבל מידע על הסכנות הטמונות בו. ויחי ההבדל.
גל ביטולי ההופעות שהתנפץ על חופי תל אביב בקיץ האחרון הוא רק דוגמה לכיוון הילדותי והמסוכן שהשיח הציבורי בישראל הולך אליו, ולמקומם המדכא של המוזיקאים הישראלים בשיח הזה. ההשוואה למתרחש מעבר לים חושפת מידה רבה של צביעות בצד שלנו: הישראלים לא באמת מתנגדים לערבוב בין מוזיקה לפוליטיקה, הם פשוט מתנגדים לערבוב בין מוזיקה לבין דיעה פוליטית שנוגדת את שלהם. יש דפוס שמאחד בין הפוליטיקאים, המוזיקאים והציבור הרחב בסיפור הזה – בניגוד למקביליהם האמריקאים, הם לא יוצאים רק נגד דיעה שהם לא מסכימים איתה; הם יוצאים נגד עצם הלגיטימציה לבטא אותה.
תגיות: calexico, TimeOut, ארה"ב, גבע אלון, חרם, נינט, פוליטיקה
...ובאותו עניין:
- ולהלן התחזית: הרוק חוזר - כולם היו עסוקים לאחרונה בסיכומי שנה. אבל בגלל שהמוח שלי הוא גבינה שוויצרית ואני בקושי זוכר מה עשיתי ...
- פליירים לא מתים - בדרך כלל צריכת העיתונים שלי נעצרת ב-"TimeOut" (בעיקר בשביל לוח ההופעות וחנוך מרמרי), קריאה אובססיבית...
- בין השורות 18.2.09 - הסלונה נסגר (באופן זמני?), אני מתנצל בפני עינב ג'קסון כהן ונעם נבו שמראות לי מאיפה משתין הדג, מגזין ...
- הדודה עברה ניתוח פלסטי - יהודה עדר :מס: יארח היום בערב בלבונטין את דני סנדרסון, שותפו לשעבר ללהקת "דודה". זה אומנם רחוק מאינד...
- רשימות לא מרשימות (2) - אז שוב התפרסמה באחד העיתונים רשימת "הלהקות המבטיחות", שמציגה בפני הקוראים כמה להקות חדשות שצריך להכי...
אמנם המאמר המקורי פורסם כבר מזמן, אבל עכשיו העיתוי מושלם, כששחקני תיאטרון מחרימים את אריאל, והקול היחיד שנשמע נגד הוא הקול הצפוי של אנשי הימין.
איפה כל אלו שנפגעו מביטולי ההופעות מחו"ל עכשיו?
[…] This post was mentioned on Twitter by Amitai Sandy, lior gimel. lior gimel said: פוסט מצויין של נדב לזר על חרמות מוזיקליים שמרחיב את נקודת המבט קצת מעבר לביצה המקומית. http://bit.ly/de4p0U […]
גאה מאד בשחקנים שבחרו לא לשתוק גם במחיר של הפסד מקום פרנסתם!!!!
בשנים האחרונות השמאל ברובו התרגל לערכי חוסר הדמוקרטיה, לשחיתות, לשקרים…והנה נפלה "פצצה"!!!
יש גבול למה שניתן לסבול.
מזה שנים רבות איני עוברת את הקו הירוק ולו הייתי בנעלי השחקנים-אני מקווה שהיה לי האומץ לסרב!!!
למסרבים-החזרתם את ערך הכבוד העצמי והוכחתם שאתם גם בני אדם חושבים ולא רק מקבלי משכורת!!!!
נדב, אין לי שום בעייה שאומנים יביעו את דעתם הפוליטית, אפילו מומלץ וגם על הבמה,רק שלא יבואו אחר כך לבקש כסף מהמדינה.התיאטרון בישראל מקבל סיבסוד של עשרות מליונים בשנה, ביטול הופעות הוא אופציה לא לגיטימית בעיניי
אין לערבב אמנות עם מעורבות.
מעורבות עם ערבים.
ערבים עם בקרים.
בקרים עם מבוקרים.
מבוקרים עם מבקרים.
מבקרים עם אמנים.
אמנים עם פוליטיקה.
איך שלא תסתכל על זה אמנות-פוליטיקה-מעורבות … לא צריכים להיות תלויים.
בדיוק כתבתי על הגרסא הישראלית של חרם מבית כולל התייחסות לחרם באריזונה. וההעמקה שלך בנושא מעניינת ובהחלט מסדרת לי פרטים על מהלך האירועים. תודה 🙂
זה אגב הפוסט שלי בנושא:
http://tracksinthesound.blogspot.com/2010/08/blog-post_30.html
רועי.
פוסט מעניין וחשוב.
ראוי לחדד עד כמה הדרישה הטפשית והשטחית "להפריד אמנות מפוליטיקה" היא מופרכת, ובמקרים מסוימים (כמו שנהוג אצלנו) אפילו מסוכנת. כאילו יוצרים ואמנים הם בובות וליצני-בידור מסורסים, שאפשר וצריך לדרוש מהם לנתק אלמנטים חשובים ומכריעים מהוויית חייהם מן האמנות שלהם.
יחד עם זאת, חשוב גם לשים לב שאין חובה על אמן כזה או אחר לשלב אלמנטים מסוימים בפועלו האמנותי המסוים. פעילות אמנותית שאינה קשורה לעניינים פוליטיים ותרבותיים מסוימים היא לגיטימית, ופעילות אמנותית (או הימנעות מופגנת ממנה) שקשורה אליהם היא לגיטימית. נסיונות ההגבלה, המניעה והכפייה של אלה או אלה הם לא לגיטימיים.
קרנף – כתבת ש"התיאטרון בישראל מקבל סיבסוד של עשרות מליונים בשנה". קודם כל, הפוסט כאן הוא לא על מחאת אנשי התיאטרון. אבל אם כבר פתחנו את הדלת הזו, אסור שיהיה קשר בין סבסוד מוסד ציבורי ובין העמדה הפוליטית של החברים בו, על אחת כמה וכמה כשמדובר במוסד שכל מהותו היא ביטוי ויצירה.
קח דוגמה מהשנה האחרונה – ההצגה "נפגעי חרדה" של מוטי קירשנבאום. שר הפנים הנפלא שלנו אלי ישי נפגע מההצגה (שבה כמובן אינו צפה), ודרש (!) להקפיא את תמיכת המדינה בתיאטרון הבימה, שם ההצגה עלתה.
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,720,209,44408,.aspx
זה מדרון מאוד מסוכן. היום יקפיאו תקציבים למוסדות תרבות עקב הבעת עמדתם הפוליטית, מחר יקפיאו תקציבים לכל מי שלא יהלל את ביבי, מחרתיים יזרקו לכלא את מי שיעז לומר מעל או מחוץ לבמה שלדעתו הכיבוש הוא לא כל כך בסדר.
אגב, לא זכור לי שלימור לבנת, ביבי ושאר חבריהם ההו-כה-צודקים-ותמימים נזעקו נגד הערבוב בין אמנות ובין פוליטיקה כשחבריהם מהימין הציעו "לשלול מימון מסרטים שעלולים לפגוע באושיות קיומה של ישראל".
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/973012.html
וזה בא ללמדנו שכפי שטענתי במאמר, העניין פה הוא לא באמת האם זה בסדר להביע דיעה פוליטית, ומה המגבלות שלך כשאתה מסובסד ע"י המדינה. העניין כאן הוא מאוד פשוט: אסור לך להביע דיעה שאינה קונצנזוסיאלית. דעות שמתיישבות עם עמדת השלטון אתה מוזמן להביע בכיף, ורצוי כמה שיותר. זה הכל. כל השאר זה בולשיט של פוליטיקאים פופוליסטיים.
עמיקם – אהבתי את הנימוקים המעמיקים והיסודיים שלך.
כל הכבוד לזר
מה שכן, רצוני להוסיף שהביטי שבו השתמשת, "ילדותי ומסוכן", מתאים גם לנטיה של הרוק המקומי להאמין שניתן להפריד בין רוק ופוליטיקה
כמו כן, ההזדהות העמוקה שמאבק הפליטים מעורר לעומת מפלצתיותה של מדיניות הכיבוש והמציאות אותה הוא מייצר ל"זרים" הקרובים יותר, היא נושא בפני עצמו
סליחה על הניסוח העקום
נדב עזוב נימוקים.
אין לי זמן לזה.
כל האמנות הנעלה, הנשגבה, המפוארת, שורדת השנים, המוסיקה, פיסול, ריקוד, ציור, בניה, כל הפאר, מכל התקופות, מעולם לא היה מחאתי. (ואין צורך למצוא פה ושם איזה שיר של בוב דילן, גם זה חארטה)
אמירה, התנגדות וחארטה כזו זה סתם נושא, חולף, בוער לרגע.
נחמד לפוסט, נחמד לכתבה בעיתון, נחמד לאיזה אלי ישי שכזה.
מה שאתה או אני חושבים, זה זניח, מתקרב לאפסי, עם או בלי נימוקים.
השורה התחתונה שלי לעיל היתה, שאמנות ופוליטיקה לא צריכים להיות תלויים.
וגם אם יהיו, לא יצא מזה כלום.
אמנות נעלה, היא מעל לכל, בגלל זה היא נעלה ולא ירודה, ולא מוכוונת מטרה, אירוע או דיעה.
אני מקווה שאני ברור.
אם הייתי בלוגר, הייתי מסכם אלף שנות אמנות, על מאה עמודים וירטואליים כדי לנמק.
וגם אז לא הייתי דורש שמישהו יסכים בגלל הנימוק.
יותר מזה, אמנות דעתנית מיצגת את היוצר שלה.
אמנות נעלה נוטשת את היוצר שלה והיא נהפכת נחלת הכלל כשלפני כן היא נחלת הבודדים והפרטים שבתוכו.
או בקיצור, אני לא מסכים עם הפוסט שלך, גם בלי לנמק.
(ואם לא הבנתי אותי, כי זה קצת טריקי, … הדרישה שלך לנימוק, היא היא הבעיה)
כל כך נכון:
"…ההשוואה למתרחש מעבר לים חושפת מידה רבה של צביעות בצד שלנו: הישראלים לא באמת מתנגדים לערבוב בין מוזיקה לפוליטיקה, הם פשוט מתנגדים לערבוב בין מוזיקה לבין דיעה פוליטית שנוגדת את שלהם…."
נדב סחטיין עליך.
וצריך לציין ולהדגיש (כי זה עלול ללכת לאיבוד בדיון), יחד עם זאת, שהיחס לאמנים ולפועלם (כמו לכל אדם) בהחלט אמור להיות מושפע גם מתוכן הדעות והפעילויות שלהם. כלומר – זה שאמן מביע את דעתו ומשלב אותה בפועלו האמנותי, זה ודאי לגיטימי וגם חשוב; אם הוא מוכן לשלם מחיר אישי על כך, זה עוד יותר חשוב ומעורר הערכה; אבל גם טיב הדעות המבוטאות, הפעילויות והערכים שביסודן הם גורם חשוב בהערכת האמן (כאדם) ובהתייחסות אליו.
לזר – ברכות על ערבוב פוליטיקה בבלוג על מוזיקה! באקלים האנטי-פוליטי של המוזיקה בישראל זו אמירה חשובה. כן ירבו.
עמיקם – לחשוב שקיימת אמנות "נעלה" שמנותקת מכל הקשר חברתי ופוליטי שבתוכו היא נוצרת ומוצגת זה משהו בין תמימות לטמטום. אמנות היא פוליטית מכל כיוון שרק אפשר להסתכל עליה. היא נוצרת ומוצגת בתנאים חברתיים שמאפשרים אותה או מתנכלים לה. ניסיון ליצור אמנות א-פוליטית אינו אלא עמדה פוליטית שמצדדת בסטטוס קוו הקיים.
אמנות אמורה לרגש. איך יתכן שאדם שלא מתרגש מהמציאות סביבו ולא נותן לה להיכנס ליצירה שלו יוכל ליצור דבר שירגש אחרים? אגב ליצירה שכזו קוראים פופ.
אני בהחלט מבין אומנים שקשה להם להופיע באריאל מתוקף מצפונם ואמונתם. אבל מצד שני אני מסתייג מהמגמה ההולכת ומתרחבת להחרים כל אוכלוסיה ומקום שלא נראים לך. זה עוד ביטוי לההתכנסות של קבוצות בחברה שלנו בתוך עצמן והתנתקות מהקבוצות האחרות, תוך איבוד הדיאלוג הבסיסי בינהן. מעבר לזה חרם הוא בעיקר לא אפקטיבי. האם אלביס קוסטלו קידם את הדעות שלו בישראל בכך שביטל את ההופעות שלו? לדעתי הוא בעיקר עצבן. מה עושה חברה שמעצבנים אותה? מתקרבנת, משכנעת את עצמה בצדקתה ומתכנסת בתוך עצמה. זו לדעתי תהיה ההשפעה של החרם על מתנחלים. לדעתי בקורת עליהם תתקבל הרבה יותר בהבנה מצד אומנים שיופיעו אצלם ולא יחרימו, בדיוק כמו בדוגמא שנתת על אריזונה.
פוסט מצוין.
קרנף – מימון ממשלתי לא הופך אותך לחייל של הממשלה, וגם לא לשגריר או נציג.
השחקנים הם אנשי רוח, אנשים פרטיים עם דעות פרטיות ומצפון פרטי, שקורא להם לסרב, אפילו אם תיפגע משכורתם או הדימוי שלהם כניטרליים.
חרם הוא אמצעי קיצוני ולא נחמד, אבל הוא אפקטיבי ביצירת דיון ציבורי, בלתי אלים, ולפעמים (כשכולם זוכרים איך לא להיות פאשיסטים), גם מעביר את המסר.
עמיקם – להגיד שתרבות נעלה מעולם לא היתה מחאתית זו פשוט טעות יסודית.
רבות מהיצירות הגדולות בהיסטוריה, בכל התחומים עסקו במוסר, מלחמה מול שלום, חופש, זכויות האדם ומעמדות.
זה פוליטי במובהק (במובן הרחב של המילה, כמו גם הצר), וזו גם הסיבה שהן הפכו לעל-זמניות: כי הנושאים האלה תמיד יהיו רלוונטיים.
"צו מצפון" זה דבר יפה עד גבול מסויים, הגבול שבו הבן אדם שם את עצמו מעל החוק .
מחר יקום תיאטרון עם אורינטציה ימנית ויחליט שהוא מחרים את ערביי ישראל כי הם לא נאמנים למדינה , יבואו כולם ויזעקו "היי! אבל זאת גזענות!", מנהל התיאטרון לא יצתרך להתאמץ הרבה בשביל תשובה , מספיק רק לעשות קופי פייסט לתגובה של קרפמן.
ולאידיוט התורן שיענה שהחרם הוא על אריאל ולא על תושבי אריאל, בשבילך יש לי תשובה אחת קצרה- אי אפשר להחרים גרגירי אדמה .
DRORIKO –
ולדעתי יכול להיות מצב שבו צו המצפון דווקא "יפה" ונחוץ במיוחד כאשר אדם שם את עצמו מעל החוק.
כי כפי שאולי שמת לב, החוק לא תמיד מייצג את הצדק או את המוסר העליון.
הדוגמא שהבאת לא טובה בעיני, כי לדעתי צריך לעשות הפרדה בין חרם שמוטל על אנשים בשל מוצאם, שיוכם או דעותיהם (ובמילים אחרות, גזענות), לבין חרם שאולי פוגע באנשים מסוימים, אבל לא מכוון אליהם, אלא ישירות כלפי מדיניות הממשלה והחלטותיה.
וזהו אמצעי מחאה לגיטימי בעיני, גם אם יש טובים ממנו.
אסף – תודה! אם זה מעניין אותך, הנה עוד פוסטים שנוגעים בפוליטיקה.
מוטי– רציתי לענות לטענה שלך, אבל קרפמן הוציא לי את המילים מהמקלדת.
DRORIKO– רציתי לענות לטענה שלך, אבל קרפמן הוציא לי את המילים מהמקלדת. שוב. וזה מוזר, כי יש לנו היסטוריה ארוכה של חוסר הסכמה.
(חוץ מזה, אתה לא עונה לי למיילים. זכית בדיסק, אתה לא רוצה לקבל אותו? כאילו, אני יודע שאתה שונא מוזיקה באופן כללי, אבל אולי בכל זאת?)
ואנשים שגרים בעיר מסויימת,או ליתר דיוק בסוג מסויים של התיישבות לא נופלים תחת הקטגוריה של "על פי שיוכם"?
DRORIKO – כן, על פי שיוכם. הפיזי, הגיאוגרפי. לא משהו שאסור על פי חוק. שיוך אתני, מיני, דתי, גזעי וכו' הוא לא משהו שאדם יכול לשנות בעצמו גם אם ירצה, ועל כן להפלות אותו על סמך השיוך הזה זה דבר לא חוקי. אבל מיקום פיזי? דבר נזיל לחלוטין שאינו פוסל את האדם עצמו, אלא לכל היותר את המקום בו הוא נמצא.
ולא, השיוך הפיזי אינו שווה ערך לשיוך פוליטי, אם זה מה שאתה מנסה לרמוז – כפי שהיוצרים אמרו, תושבי אריאל וההתנחלויות ככלל יותר ממוזמנים לבוא ולצפות בהצגות בשטחי מדינת ישראל הלגיטימיים.
—–
מאחר וזה בלוג מוזיקה בסופו של יום, אני מרגיש שחובה לצעוק פה את המובן מאליו: זו בושה וחרפה שעד כה ככל הידוע לי אף מוזיקאי לא התייצב לצד אנשי התיאטרון. בושה וחרפה.
ההערה האחרונה בתגובה האחרונה מזמינה פוסט נפרד ודיון נפרד: כיצד מתנהלים מוזיקאי ישראל (בפרט ב"סצינת האינדי" או ב"שוליים") בענייני מעורבות והפרדה של אמנות ופוליטיקה? וכדי לחדד: מי מעז לומר משהו מעבר ל"אחי, כולנו פה רוצים שיהיה שלום וסבבה, והמוזיקה היא דבר טהור ולא פוליטי", ובשם מה הוא מדבר?
לזרבוי, לעיונך.
ומה עם ערב למען הקרן החדשה/יום הזיכרון האלטרנטיבי/ערב למען ילדי עזה/ערב למען ילדי העובדים הזרים?
בסצנת האינדי האמנים לא רק שלא מפחדים להביע דעות נונקונפורמיסטיות(שהרי ממילא הקהל שלה הוא לא הקונצנזוס)זה גם די אופנה אצלהם להגיד אותן . או כמאמר השיר "זו אותה המחלה רק בצורה אחרת".
בקשר לדבר השני
אתה אומר שתושבי אריאל מוזמנים להגיע לשטחי ישראל ה*לגיטימים*. גם הגולן הוא לא שטח לגיטימי ,שום מדינה בעולם,ואני חוזר שום מדינה לא מכירה בו כשטח ישראל . זה ש"סיפחנו" אותו לא הופך אותו לשלנו , אנחנו לא אלה שמנהלים את החוקים הבינלאומים . ולמרות כל זאת לאותם מתיפיפם מהעצומה אין בעיה להופיע שם , ואחרי כל זה אתה אומר לי שאין כאן שום שנאה לסוג מסויים של אוכלוסיה?
למחאה אין קשר ישיר למידה ההכרה של שטח זה או אחר בעיני העולם. מדובר פה בעניין מצפוני ומוסרי. אין דין הכיבוש/סיפוח של הגולן כדין הכיבוש המשחית בשטחים
ולנדב, ההתקרנפות של המוסיקאים היא אכן בושה וחרפה, במיוחד של אומני השוליים שיש להם הרבה פחות מה להפסיד מבחינת הקהל. החבר'ה שלך מוצאים אנרגיה לארגן ערבי מחווה לפלוני ואלמוני כל שני וחמישי, אבל ערב מחאה? הס מלהזכיר.
אני פשוט התייחסתי לטיעון של נדב שאומר שלא צריך להופיע בהתנחלויות כי הן לא לגיטימיות . עכשיו על מוסריות,מה יותר מוסרי מה פחות, אפשר להתווכח אבל על לגיטימיות לא , הגולן ויהודה ושומרון הם לא לגיטימים בדיוק באותה מידה. חוק זה חוק .
הרי ביקשתי שלא תביאו לי איזה שיר מחאה שבוב דילן כתב כדי להוכיח לי כמה אני על גבול המטומטם לתמים.
ביקשתי.
אבל, אני חייב הסבר מהחכם לעיל … מהו והיכן הגבול בין הטימטום לתמימות.
מה הקו הנמתח בין השניים והיכן אני ממוקם עליו.
מעניין.
דוב בילן – באופן דיי חריג DRORIKO כתב משהו לעניין (אני בטוח שהוא לא התכוון). דווקא בכל הקשור לאמני שוליים, נראה שיש יותר נכונות להזדהות פוליטית. הציניקניים יאמרו שזה פשוט כי זה נותן להם עוד במות להופיע עליהן (מנסיון אני יכול לומר שיש יותר הזמנות להופיע באירועי תמיכה בשמאל מאשר הזמנות להופיע במתנ"ס של אופקים), אבל על סמך היכרותי עם הנפשות הפועלות אני אעיד שזה ממש לא כך. זה באמת ובתמים נובע מתוך הזדהות פוליטית. אני רק מקווה שזו לא תמימות של תחילת הדרך שביום מן הימים תוחלף אצל מי שיפרוץ למרכז בפחדנות מהסוג המוכר.
DRORIKO – כפי שכבר נכתב לך, הלגיטימיות אינה נובעת רק מהחוק הבינ"ל והקהילה הבינ"ל. יש גם חוק בארץ, ואנו מתנהלים לפיו בראש ובראשונה. רמת הגולן סופחה בפועל לשטחי ישראל ע"י חוק רמת הגולן (ע"ע). האזרחים שאדמתם נכבשה קיבלו אזרחות, החוק הישראלי הוחל על הרמה, ובכך הסתיים הסיפור, לפחות בארץ (ולפחות עד ההסכם העתידי עם סוריה). כשאדם גר ברמת הגולן הוא אמנם גר על שטח כבוש, אך הוא לא גורם עוול יומיומי לעם אחר ומחבל בכוונה תחילה בסיכויה של ישראל להגיע לשלום עם מדינה שכנה.
לא כך הדבר הוא בכל הקשור להתנחלויות בשטחים. המדינה עצמה לא מכירה בלגיטימיות של השטח הזה. לפני שמבקשים מאמני ישראל לעבור לדום, כדאי שממשלת ישראל תחליט כיצד היא בוחרת לסיים את הממשל הצבאי בשטחים.
אה באמת ? ישראל סיפחה את רמת הגולן ? איזה קטע , זה בדיוק מה שכתבתי לפני 2 הודעות !!
"שטח כבוש שמחבל בכוונה תחילה בסיכויה של ישראל להגיע לשלום עם מדינה שכנה עם הפלסטינאים"
בקשר ל"שלום" עם הפלסטינאים(שלום זה מילה של היפים נאיבים, יותר מדוייק לאמר הסדר של אינטרסים, גם עם מצרים יש לנו "שלום" אבל נראה אותך הולך לאכול חומוס בקהיר)תאמין לי שיש סוגיות הרבה גדולות ובעייתיות שתוקעות את ההסדר,כמו הפליטים או ירושלים, שאריאל היא כאין וכאפס לעומתן. בוא נגיד שאם אריאל היה מה שעומד בינינו לבין הסדר עם הפלסטינאים אז לא היה נחתם הסכם היום היה נחתם הסכם אתמול.