חרם חרם תרדוף
יום ב, 30.8.10, 8:17 
(פורסם במקור ב-TimeOut תל אביב, 19.8.10)
הנה זה קורה שוב: מוזיקאי בעל שם קובע הופעה, כולם קונים כרטיסים אבל ההופעה מתבטלת במחאה על "המצב". נשמע מוכר? שוב מערבבים אמנות עם פוליטיקה, שוב כולם נכנעים ללחץ של עוכרי ישראל ושוב העולם נגדנו? אז זהו, שהפעם לא: מתברר שדברים כאלה קורים בעולם הנאור גם בלי שנוכל להפיל את האשמה המנחמת על "אנטישמיות", אלא כדרך מחאה לגיטימית. במקרה הזה לא מדובר בחרם בעקבות הכיבוש, המשט, וההתנחלויות, אלא במחאה נגד הקשחת חוקי ההגירה והרדיפה בעלת הניחוח הגזעני אחר מהגרים לא חוקיים. כן, ישראל מככבת ללא ספק גם בתחום הזה, אבל אלי ישי יכול לנשום לרווחה: המדינה שעומדת במרכז הסערה היא לשם שינוי לא ישראל, אלא אריזונה, ארה"ב.
והטריגר? עוולות שלא מגרדות את היחס לפליטים ברחובות תל אביב. באפריל האחרון עבר באריזונה חוק בשם SB1070 שמאפשר לשוטרים לעצור באופן חופשי כל מי שנחשד בהיותו מהגר לא חוקי ולבדוק את מסמכיו. החוק הפדרלי בארה"ב כבר מחייב מהגרים לשאת עליהם את מסמכיהם בכל רגע, אך החוק החדש מהווה עליית מדרגה ונותן לחוק הפדרלי שיניים. המדיניות הזו, שבישראל מיושמת מזה זמן רב ע"י שוטרי יחידת עוז ללא שום התנגדות ציבורית של ממש, עורר תרעומת רבה בקרב מוזיקאים אמריקאים שטענו כי החוק למעשה מעודד התנכלות על בסיס גזע וצבע.
זאק דה לה רוקה, הסולן של Rage Against The Machine, איגד סביבו להקות כמו Massive Attack, Sonic Youth, Cypress Hill, System of a Down ומוזיקאים נוספים תחת השם Sound Strike. חברי הקבוצה ביטלו את הופעותיהם באריזונה, והכריזו שלא יחזרו להופיע בה עד שהחוק יבוטל. בישראל, אגב, הכרזה דומה מצד מוזיקאי מקומי עשויה בעתיד להפוך אותו לעבריין, בעקבות הצעת חוק של חברי הכנסת זאב אלקין (ליכוד) ואריה אלדד (האיחוד הלאומי), האוסרת על קריאה לחרם או עידודו. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית לפני חודש.
כצפוי, החרם עורר סערה במערכת הפוליטית בארה"ב. אם אצלנו אירועים כאלו גוררים תגובות מתלהמות מצד לימור לבנת, אנסטסיה מיכאלי וחבריהן, חוקים שמגבילים את חופש הביטוי והמחשבה והסכמה שבשתיקה מקיר לקיר, הרי שבארה"ב הדעות היו חצויות, ופוליטיקאים רבים נעמדו לצד המוזיקאים: ראשי העיר של לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו, סיאטל ומדינות נוספות יזמו הטלת חרם כלכלי על אריזונה. גופים רבים פנו לבית המשפט בתואנה שהחוק נוגד את החוקה, וממשל אובמה עצמו נקט בצעד חריג והגיש תביעה נגד המדינה. אף אחד לא כינה אותם בוגדים, אף אחד לא הציע להם לרדת מהמדינה, וזאת למרות שכל הסקרים מצביעים על תמיכה גורפת בחוק מצד רוב הציבור האמריקאי, באריזונה ומחוץ לה.
יש גם מוזיקאים שלא מסכימים עם החרם. בישראל, המתנגדים הכי קולניים נגד החרם האנטי-ישראלי בקרב המוזיקאים היו נינט, שכינתה את דבנדרה בנהארט "פחדן עלוב", וגבע אלון, שיזם ערב הופעות "א-פוליטי" בבארבי (שיש שיטענו שאין פוליטי ממנו) במחאה על הערבוב בין מוזיקה לפוליטיקה. באריזונה לעומת זאת, ג'ואי ברנז מ-Calexico המקומיים יצא גם הוא נגד החרם על מדינתו, אלא שהוא לא תקף את יוזמי החרם על כך שהם נקטו עמדה, אלא הציע להם אלטרנטיבה: הוא קרא להם להפוך את ההופעות שלהם באריזונה להפגנות מחאה. אמר ועשה: פסטיבל HoCo שיתקיים בטוסון אריזונה בספטמבר, בו Calexico יובילו את רשימת המופיעים, יוקדש למאבק בחוק החדש ויכלול עמדות בהן יהיה ניתן לקבל מידע על הסכנות הטמונות בו. ויחי ההבדל.
גל ביטולי ההופעות שהתנפץ על חופי תל אביב בקיץ האחרון הוא רק דוגמה לכיוון הילדותי והמסוכן שהשיח הציבורי בישראל הולך אליו, ולמקומם המדכא של המוזיקאים הישראלים בשיח הזה. ההשוואה למתרחש מעבר לים חושפת מידה רבה של צביעות בצד שלנו: הישראלים לא באמת מתנגדים לערבוב בין מוזיקה לפוליטיקה, הם פשוט מתנגדים לערבוב בין מוזיקה לבין דיעה פוליטית שנוגדת את שלהם. יש דפוס שמאחד בין הפוליטיקאים, המוזיקאים והציבור הרחב בסיפור הזה – בניגוד למקביליהם האמריקאים, הם לא יוצאים רק נגד דיעה שהם לא מסכימים איתה; הם יוצאים נגד עצם הלגיטימציה לבטא אותה.
תגיות: calexico, TimeOut, ארה"ב, גבע אלון, חרם, נינט, פוליטיקה